"שנים שהמילה 'טריאתלון' בעיקר הצחיקה אותי. אף פעם לא חלמתי להצטרף לקהילת הטריאתלטים, וגם כשהצטרפתי הסתפקתי בחצי המרחק." מרב מילר החליטה שמספיק עם חובבנות בטריאתלון והגיע העת להצטרף לאולימפי. בלוג חדש בשוונג 

מאת:מרב מילר

ההחלטה לעשות מקצה אולימפי התקבלה אצלי בחודש יולי השנה. זו אפילו לא הייתה החלטה אלא מן הכרה כזו שהכתה בי – הטריאתלון הבא שלי חייב להיות אולימפי. הייתי בדיוק בטריאתלון המכבייה בטבריה, מקצה הספרינט היה פתוח לכולם, ועל האופניים בדרך מצמח הבנתי שהגיע הזמן לעלות כיתה.

לפני שלוש שנים השתתפתי בתחרות הטריאתלון הראשונה שלי. ימים לאחר מכן היה קשה להוריד ממני את החיוך שאמר "סיימתי טריאתלון". מאז, השתתפתי למעלה מעשרה מקצי ספרינט, ומשום מה, לא בער לי להשתתף במקצה האולימפי, הרגשתי שזה גדול עלי.
 

נקרעתי בין המאמן שעודד אותי ללכת בכיוון, לבין המאמן הביולוגי שהתנגד, שחשב שזה תובעני מידי, שקודם עלי להתמקד בקריירה, למצוא בן זוג ולעשות דברים שאבא, גם אם הוא איש ברזל בעצמו, מאחל לבת שלו. אותו אבא, שבדיוק שני עשורים קודם לכן, ראיתי אותו בפעם הראשונה עם טייץ מרופד על האופניים, והודעתי, שכדאי לחסוך לטיפול פסיכולוגי. אם לא לו, אז לי. שנים שהמילה טריאתלון בעיקר הצחיקה אותי. ישנם אנשים שעד היום משבשים אותה בכל מיני צורות חמודות. אף פעם לא חלמתי להצטרף לקהילת הטריאתלטים, וגם כשהצטרפתי הסתפקתי בחצי המרחק. בטבריה הבנתי שזמני הגיע, שכבר יש לי מספיק קילומטראג' ברגליים ויש לי את הזמן והחשק להגביר את קצב האימונים, בעיקר הפחדים, שליוו אותי כל תחרות יהיו ממילא גם באולימפי, ואותם אני כבר מכירה היטב.

הפור נפל על טריאתלון אילת. נשאר לי מספיק זמן להתכונן, ולא מספיק תירוצים למה לא. העבודה מסודרת, הבן זוג הפך לרשמי כדת וכדין, ואפילו המאמן הביולוגי תמך. בבוקר יום חמישי של סוף נובמבר היינו אני, בחיר ליבי, האופניים וכאב בטן אחד גדול בדרך לאילת.

התוכנית היתה לבוא ליהנות, ולעשות את זה "על מי מנוחות יחסית"- לפי הגדרת המאמן. בבוקר התחרות חיכה לנו מזג אוויר קר מאוד מלווה ברוחות חזקות. הגדלתי ראש ועשיתי חימום במים, מה שהתגלה כטעות מצערת. כשאני רועדת מקור קרטעתי למתחם הזינוק. מלאה רחמים עצמיים, אפילו לא הספקתי להתרגש בספירה לאחור והופ… זינקתי למים. שחיתי רגוע, בשלווה, מחייכת לצוללן שמצלם מתחתינו, ומשתעשעת במחשבה איך נראות בעדשה שלו הנימפות המתפתלות מעליו.

יצאתי מהמים. אפשר לסמן V ראשון. את הריצה לשטח ההחלפה עשיתי בקלילות. לא נתתי למחשבות על מה שמחכה לי להלחיץ אותי. אנחנו פה כדי לבלות ושום דבר לא יקלקל את זה.

הרכיבה על כביש הערבה כבר זכתה למוניטין משלה בזכות הרוחות העזות. למרות שרכבתי "על מי מנוחות יחסית", לא היה פשוט, אבל האימונים הוכיחו את עצמם. הרוח לא ויתרה, צפונית ועקשנית, אבל גם אני. מייחלת לפנייה חזרה בבאר אורה ששם ממתינה לי רוח גבית מבורכת, שתביא אותי בבטחה, ובעיקר במהירות, אל שטח ההחלפה.

נותרה הריצה. אחרונה אבל לא תמיד חביבה
החניתי את האופניים, החלפתי קסדה בחיוך ענק, ויצאתי לארבע הקפות. משננת לעצמי ללא הרף שאני פה כדי ליהנות. המהירות לא מעניינת, רק לסיים ובכיף. את בחיר ליבי אני פוגשת מולי על המסלול. הצלחנו להחליף מילות עידוד בנוסח: "איזו אלופה את", "איזה מלך אתה", "את גדולה", "לא אתה". מי היה מאמין, על מסלול הריצה הצלחנו להיות דביקים ולא מזיעה.

'כרטיס הזכרון' הפרטי שלי אמר שהריצה בטריאתלון תמיד קשה לי. תמיד מקוללת. הפעם הייתי מחוייכת וקלילה. סירבתי להיקרע, וכך יכולתי לרוץ ולנפנף למעודדים הרבים שחייכו אליי מצידי המסלול, כמו נשיאה גאה שמודה להמון על תמיכתו בה.

הרגשתי שהראש היה מנותק מהגוף, כך שלא חשתי עייפה ורצתי מהר ממה שהערכתי. מבט מהיר בשעון בתום שלוש הקפות, מגלה שהזמן שלי טוב ממה שתכננתי. נבהלתי. פתאום לא הייתי בטוחה שאכן נותרה לי הקפה אחת אחרונה. הבטתי בשעון בהשתאות, לא יודעת אם לשמוח שכל כך השתפרתי או לדאוג שטעיתי בחישוב. התלבטתי אם לצאת להקפה נוספת. ידעתי שאם אגלה בקו הסיום שנותר לי עוד סבוב האכזבה תהיה גדולה. שאלתי רצים סביבי אם יש להם מושג כמה עשיתי. שטות מוחלטת, אבל הייתי אובדת עצות, וכל החדווה שהייתה לי התפוגגה.

החלטתי לסיים ולקוות לטוב. על קו הסיום משפחתי זינקה עליי בשמחה אבל אני רק רציתי לדעת שעשיתי את מה שצריך, ובעיקר, פחדתי לגלות שלא. הלכנו לראות את התוצאות. רוצה ולא רוצה לדעת את התשובה.

המאמן הביולוגי רפרף ברשימות שעל הקיר ופתאום הוא שאג מעלי: "הכול בסדר. לא נפסלת. התוצאה שלך ממש לא כזאת מעולה. הגעת אחת לפני האחרונה בקבוצת הגיל שלך". איך אומרים בעברית – ממש לא אכפת לי, עשיתי אולימפי ראשון. כשר למהדרין. לא סיימתי עם התרגשות ענקית כמצווה, אבל הספק הלך, והחיוך חזר. שמישהו ינסה למחוק אותו.