"אני צועדת בפארק ופוגשת את כל עמיתיי לריצה ולא תמיד אני מקנאה בהם. לפעמים ממש מתחשק לי לרוץ. אבל יש משהו מאד נעים גם בפעילות מתונה. בלי להתחרות נגד השעון, בלי מטרות יומרניות. סתם ללכת לשמוע מוזיקה ולהניע אברים." הטור של מרב מילר
מאת:מרב מילר
ככל שנוקפים השבועות, הגוף מכתיב קצב משלו. הריצה הפכה להליכה מהירה,שהפכה להליכה לא מהירה, שהפכה להליכה איטית. אימוני עליות, באופניים ובריצה, היו החביבים עליי. סוג של מזוכיזם כזה. אהבתי להזיע, לקלל, לרחם על עצמי, לחרוק שיניים ולקרוס בסיפוק בסיום האימון. עכשיו, אני שוקלת פעמיים אם לעלות קומה אחת ברגל או להזמין מעלית.
רגע לפני שהבטן שלי קיבלה צו איסור יציאה מהארץ, ארזתי אותה וטסתי לניו יורק. מכירים את המדרגות בסאבוויי? לא תמיד זה מדרגות נעות לפעמים סתם מדרגות פשוטות שמוציאות אותך מבטן האדמה אל הרחוב. עליתי אותן מתנשפת כולי, קצת מסתייעת במעקה, הדופק טס למעלה. נראה שהפכתי לבטטת מעליות בעל כורחי.
אין מה לעשות הגוף הוא כרגע המאמן שלי. הוא אומר מתי איך ומה. ובעיקר מה לא. לפני כמה ימים פגשתי מישהי שאמרה לי שאני נשמעת מאד מתוסכלת. ממש לא. אני באמת לא זוכרת מי זו הייתה. טפשת הריון – יש דבר כזה. פעם היה לי זיכרון מעולה. את זה אני דווקא זוכרת. זה עבר לי. הבטיחו לי שאחרי הלידה גם הוא, כמו הכושר, יחזור.
אני לא מתוסכלת. לא כל השינויים חביבים עליי, לא כולם משמחים אותי אבל אני מקבלת אותם בהבנה ובאהבה. חלק מהחבילה לא? בינתיים אני מחפשת ומוצאת מה אני יכולה לעשות, וליהנות מזה. יש למצבי העבה גם לא מעט יתרונות.
בניו יורק למשל אני תמיד רצה בפארק. חלק אינטגראלי מהחופשה, וחלק אהוב. אז הביקור הזה רק צעדתי. להיות בלי ולהרגיש עם. כשהולכים חווים את הדברים אחרת. העין מספיקה לראות יותר. האוזן קולטת שיחות. סוג אחר של חוויה. נכון ארוחת הבוקר היא לא אותה ארוחה כמו אחרי ריצה הגונה או רכיבה ארוכה. יש לה טעם אחר מארוחה שהרווחתי בזיעת אפי. אבל תאמינו לי שגם אחרי שעה צעידה בסנטרל פארק, ארוחת הבוקר האמריקאית הטיפוסית והדלה, ערבה לחיך מאד.
וגם בארץ. אני צועדת בפארק ופוגשת את כל עמיתיי לריצה ולא תמיד אני מקנאה בהם. לפעמים ממש מתחשק לי לרוץ. אבל יש משהו מאד נעים גם בפעילות מתונה. בלי להתחרות נגד השעון, בלי מטרות יומרניות. סתם ללכת לשמוע מוזיקה ולהניע אברים.
יש ימים שזה צובט יותר. למשל תחרויות שהפכו למסורת שאני משתדלת לא להחמיץ. והעונה הזו הייתי הרה כמעט בכולן. אז אני באה לעודד. וגיליתי שיש לא מעט חדווה גם במלאכת העידוד, שלא לומר שמדובר בעבודה לא קלה בכלל. וגם אני חוזרת הביתה בסוף תחרות די מותשת.
האמת שזה נובע קצת מיסורי מצפון. האב לעתיד לא היה טריאתלט כשהכרנו, קצת שחה קצת חדר כושר והרבה גלישת קייט. על המשפחה שלי הוא הסתכל בעין עקומה. המשוגעים האלה שעושים טריאתלון. לאט לאט טווינו סביבו את הרשת. בטריאתלון אילת לפני שנתיים הייתה מכת המחץ. הסברנו לו שאם במילא הוא כבר באילת, ובמילא הוא כבר קם לעודד, שממילא הוא אוכל איתנו את ארוחת הפסטה שלפני, אז ממילא החלק הקשה כבר מאחוריו. כל שנותר לו זה קצת לשחות לרכוב ולרוץ. לא ביג דיל. ידעתי שהאווירה המדהימה של הטריאתלון יעשו לי את העבודה. לתחרות הבאה הוא כבר נרשם.
אחרי עונה משותפת יחד ונסיעות בארץ בעקבות האירועים, נכנסתי להריון ופרשתי זמנית מהשתתפות בתחרויות. לא היה לי לב להפקיר אותו אחרי שבמו ידיי גרמתי לו לאמץ את התחביב. אז קמתי איתו כדי לעודד. חששתי שהוא יפרוש עכשיו כשאני כבר לא מסדרת לנו את החיים לפי המרוצים אבל הוא דווקא מפגין דבקות והתמדה. המשימה הושלמה. טריאתלט מכור בפני עצמו. עכשיו כשהוא מתעורר בבוקר לאימון או תחרות אני חשה, איך ננסח זאת, רגשות מעורבים.
בינינו, אני מודה ומתוודה. לפעמים נעים לי מאד כשהשעון מצלצל ובחוץ עוד חושך ואני ממלמלת איזה בהצלחה עמום ומסתובבת לצד השני. אני יודעת שהוא יחזור מזיע תשוש ומאושר. אבל עכשיו כשיש לי פס חוקי וכשר למהדרין להמשיך לישון, אני קצת מקנאה בעצמי. ובעיקר בגלל שמדובר פה בעניין זמני. נכון, אני כבדה ונעשית יותר כבדה. נכון, בחיים שלי לא חשבתי פעמיים לפני שהתהפכתי מצד לצד במיטה. נכון, יותר מסובך לי לשרוך את השרוכים, אבל זה לא לנצח. פריבילגיות שתוקפן תשעה חודשים בלבד. אז לא, אני ממש לא מתוסכלת. אני מתרגשת, חוששת, מאושרת. וגם אם לפעמים קצת קשה לי להשלים עם השינוי החיצוני והפיזי, אני מקבלת את זה באהבה גדולה.
יש לכם דרך אחרת לייצר דור חדש של טריאתלטים?
