מאת:עומרי הולצמן
יום ראשון, 5 לנובמבר, היום הגדול הגיע – מרתון ניו-יורק. לאחר שבוע שלם של הכנה מנטלית, ומחשבות רבות על הריצה, ולאחר לילה שבו היה קשה להרדם, השעון מצלצל ב – 6:00 בבוקר, ואני קם מייד. לשמחתי, הצלחתי להכנס לקבוצה של – Sub-Elite, אשר חלק מההטבות כוללות: הסעה מיוחדת לקו הזינוק ב – 7:15 בבוקר, והתחלה מובטחת בשורה הראשונה של הזינוק הכתום (המרוץ הוזנק ב – 3 נקודות שונות: כתום, כחול וירוק – כולם באותו זמן). בערך בשעה 8:00 מגיעים לנקודת ההתחלה של המרוץ – גשר וורזנו בסטטן איילנד, ושם ההתרגשות עולה. המוני אנשים כבר נמצאים באזור (יותר מ – 37,000 איש יתחילו את המרתון), ואותנו מביאים לנקודה נפרדת הרחק מההמונים, וקרובה לרצים המקצועיים. עוד שעתיים זה מתחיל. יוצא לחימום שלפני, ופתאום רואה פרצוף מוכר רץ לידי – Paul Tergat, מחייך אליו ומאחל לו בהצלחה, והוא עונה לי חזרה. חוויה מיוחדת שלא יודע מתי תחזור בשנית. כ – 20 דקות לפני הזינוק מצעידים אותנו לקו הזינוק, ומסדרים אותנו בשורות הראשונות. זהו המרתון הראשון שלי, ולכן כל תוצאה תהווה שיא אישי, אבל בכל זאת המטרה להיום היא לרדת מ – 2:30. גם אני וגם עמית נאמן אשר ליווה ואימן אותי בחודשיים האחרונים חושבים שזוהי מטרה ריאלית. התוכנית היא לעשות את החצי הראשון ב – 1:14, ולנסות לעשות את החצי השני בערך באותו קצב.
עומרי הולצמן דוהר
10:10, לאחר סיום ההמנון,המרוץ מתחיל. עוד 26.2 מייל והכל מאחורינו. המייל הראשון, נחשב על הנייר בתור הכי קשה (טיפוס על הגשר), ולכן אני מנסה לשמור על קצב מאופק, למרות שעם כל האדרנלין שבגוף, זה מרגיש קל. המייל השני הוא המייל המהיר ביותר (ירידה מהגשר), וגם בו אני משתדל לא לרוץ מהר מידי. אחרי הירידה מהגשר, נכנסים לברוקלין, ושם המרוץ באמת מתחיל. המוני אנשים בצידי הדרך צועקים ומעודדים – חוויה אדירה שלעולם לא חוויתי לפני. מסיים את ה – 5 ק"מ הראשונים ב – 17:15, ומבין שאני בקצב מהיר מהמתוכנן, אבל עם כל ההתרגשות, והעידוד שמסביב, מרגיש מצויין, ולמרות שאני מנסה להאט קצת את הקצב, עדיין ממשיך לשמור על קצב מהיר מהמתוכנן. מכיוון שהמרתון בניו-יורק הוא חוויה לתושבים ולאורחים, ומכיוון שאני מכיר המון אנשים בעיר הזאת, בערך בכל מייל על המסלול אמור להיות פרצוף מוכר אשר הגיע לעודד. ממשיך את המרוץ באותה התלהבות, ובאותה הרגשה של קלות. לפעמים אני רץ ביחד עם קבוצה של אנשים, ולפעמים אני לבדי, מכיוון שאני מנסה לשמור על הקצב שלי ולא להתפתות לקצב של אחרים. 10 ק"מ – 34:16, יותר מהיר מה- 5 ק"מ הראשונים. בשלב הזה אני מבין שאם אני לא מתחיל להאט, אני אשלם על זה ביוקר בשלב יותר מאוחר של המרוץ. אבל בכל זאת ממשיך באותו קצב – תוצאה של חוסר ניסיון. רצים מתחילים לעבור אותי לאורך המסלול, ואני כל הזמן נזכר באחת הפרסומות של ASICS (אשר גם מופיעות בצידי הדרך) אשר אומרת: האתגר – לראות אנשים שעוקפים אותך, הפרס – לעקוף אותם בשלב יותר מאוחר של המרוץ. חלק מהפרצופים שעוברים אותי מוכרים, ואני יודע שהם לא יוכלו להחזיק באותו הקצב, ולכן לא מתפתה לנסות להשאר איתם. לאחר 8 מייל, שלושת הקבוצות (כתום, כחול, ירוק) מתחברות, וכולם ממשיכים ביחד עד הסוף. מתחבר לקבוצה של רצים אשר רצה בקצב של 5:25 למייל (3:22 לק"מ), והקצב ממשיך להרגיש נוח. מגיע למייל העשירי (16 ק"מ), והקצב הממוצע עומד על 5:30 (3:25 לק"מ). מבין שאני לא יכול להמשיך ככה את כל המסלול, ולכן נפרד מהם וממשיך לבד. החל מהמייל השלישי, אני לוגם קצת מים בכל תחנה (בכל מייל יש), על מנת שזה לא יפריע בהמשך. מתקרב לחצי מרתון, מבין שאני רץ מהר מידי מהמתוכנן, אבל עכשיו כבר קשה לעצור, נמשיך להתגלגל ונראה מה יהיה. עובר מייל 12 ולוקח עוד GU (הראשון היה אחרי 6 מייל). אחת העצות שקיבלתי מחבריי המנוסים יותר, היא להתחיל "לתדלק" מוקדם, ולכן החלטי שאני אקח כל 6 מייל. רואה את נקודת האמצע באופק. נקודת החצי מרתון נמצאת על הגשר שמחבר בין ברוקלין לקווינס. עובר את החצי ב – 1:12.34, ועדיין מרגיש טוב. חושב לעצמי האם אני יכול להמשיך בקצב הזה ולסיים בסביבות ה – 2:25-2:26, או שאני פשוט אשבר בדרך, והתוצאה תהיה מעל 2:30. האם אני יכול לסיים את החצי השני (אשר מבחינת השטח הוא קשה יותר – יותר עליות) ב -1:17.30? עד המייל ה – 15 הכל עוד הולך בסדר, ואז מגיעה אחת הנקודות שהכי פחדתי מהן לפני המרוץ – המייל ה-15, הגשר שמחבר בין קווינס למנהטן. המייל הזה (בין 15 ל- 16) זוהי הנקודה היחידה שאין בה קהל. בשלב הזה אני עדיין רץ לבד, ומתחיל לטפס על הגשר. זו היתה נקודת המשבר הראשונה שלי. מה שהחזיק אותי היתה הידיעה שכשאני מסיים את המייל הארור הזה, אני מגיע לשדרה הראשונה במנהטן – הבית. ענבל (אשתי) וחברים נוספים מחכים לי ברחוב 90 (4 בלוקים לפני המייל ה – 18), ואני חייב להגיע לשם ולהראות טוב. יורד סוף סוף מהגשר ונכנס לעיר. מצליח להתאושש ולתת ספליט טוב למייל ה – 17. מגיע לרחוב 86, ולוקח עוד GU, ב- 90 אני רואה את ענבל ושאר החברה צועקים ומעודדים, ולוקח מענבל בקבוק שתייה שהכנתי בבוקר (משקה של GU, GATORADE עושה לי כאב בטן), שותה 2 שלוקים וזורק את הבקבוק. במייל ה – 18 (התחנה של Power Gel), רואה את ליאור כהן חברי לעבודה, צועק ומעודד, וממשיך לשמור על הקצב. בשלב הזה אני עדיין לבד, ללא רצים מסביבי. ואז מתחיל המשבר השני, אני פתאום מתחיל להרגיש עייף. כל מייל שאני עובר, אני אומר לעצמי עוד כמה נשאר. ק"מ 30 עובר ב – 1:44.23. מהשלב הזה, בכל פעם שאראה שעון, יתחיל לחשב בראש מה הקצב הכי איטי שאני יכול לרוץ ועדיין לסיים בפחות מ – 2:30. מייל 20 מגיע, ועובר עוד גשר בדרכי לברונקס. בשלב הזה אני מתחיל לראות אנשים (חלקם פרצופים מוכרים) שמאטים וחלק אפילו הולכים, ופשוט נזכר שבשלבים היותר מוקדמים של המרתון ידעתי שעוד אחלוף על פניהם מתי שהוא. אחרי מייל בברונקס, מגיעים לעוד גשר שמחבר חזרה לעיר. למרות שאני מרגיש שאני ממש איטי, אני עדיין שומר על קצב של פחות מ -6 דקות למייל (3:43 לק"מ). בדרך על השדרה החמישית אני כבר ממש אפטי ולא שם לב לאנשים בצדדים, נותרו עוד פחות מ – 5 מייל (8 ק"מ), ואני רק רוצה לסיים. ממשיך להיות חזק מנטלית, ושומר על קצב טוב. עובר את מייל 22, ועכשיו נשארו רק עוד 4 מייל – ה -4 מייל הכי ארוכים שעברו לי בחיים. מגיע לרחוב 110 והשדרה החמישית – החלק הצפוני של הפארק. עכשיו יש מייל שלם עד הכניסה לפארק ברחוב 90, רק של עלייה. זוהי הולכת להיות הנקודה הכי קשה מכאן ועד הסיום, ואכן מייל זה היה היחיד שעליתי מעל ה – 6 דקות למייל (6:10, 3:50 לק"מ). לפני הכניסה לפארק שומע את מיכל צועקת "תמשיך ילד, אתה נראה טוב", ואז אני בתוך הפארק – המקום שרצתי בו מיליון פעם. עוד 2 מייל נשארו, ואני עדיין בקצב של פחות מ – 2:30. עובר את הק"מ ה – 40 ב – 2:21.18, ומבין שרק אסון יגרום לי לא לסיים בפחות מ – 2:30. עובר את המייל ה – 25, רק עוד אחד נשאר, מנסה להגביר את הקצב. חצי מייל (800 מטר) לסיום, מתחיל להיות סימון כל 100 יארד. מתחיל להרגיש התכווצויות בשרירי התאומים, אבל אני כבר בסוף – חייב לסיים חזק. מגיע למייל ה-26 ב- 2:28.06, עוד פחות מ – 400 מטר וכמעט 2 דקות. יודע שאסיים בפחות מ – 2:30. נותן גז אחרון, ועושה את אותה סיומת שתירגלתי עשרות פעמים באימוני בפארק. מגיע לקו הסיום ב – 2:29.21, זהו עשיתי את זה!!! בקושי עומד על הרגליים, אבל מאושר.
לאחר שאספתי את דבריי, ועשו לי מתיחות על מיטה ליד MEB, יוצא החוצה ופוגש את ענבל, הדס, דפנה, דניאל ודנה. עם חיוך מרוח על הפנים, מתחיל לספר את סיפורי "הקרב", ואנו מתחילים בדרכנו הביתה. בדרך, חבר מעדכן אותי טלפונית שסיימתי במקום ה – 48 מהגברים, ו – 54 סה"כ מתוך יותר מ – 37,000 איש. זהו, סיימתי את המרתון הראשון שלי, עמדתי במטרה שלי, ולמדתי את זה בדרך הקשה. צריך בהחלט לתת כבוד למרחק, זו לא עוד ריצה ארוכה.
עם 5 רובעים, 5 גשרים, הרבה עליות, ירידות ופניות חדות לאורך הדרך, מרתון ניו-יורק הוא בהחלט לא מסלול קל, אבל אני חושב שלא יכולתי לבקש יותר עבור החוויה של הפעם הראשונה. זו היתה הסיומת הכי טובה שיכולה להיות לי לתחרויות בניו-יורק בקדנציה הזאת (זהו עוד 3 שבועות חוזרים הביתה).
אז אם נרגיש טוב, ולא יהיו תקלות בדרך, נתראה עוד חודש בחצי מרתון בית-שאן.
וכמובן שאחרי סיפור כזה חייבים לסיים בתודות, אז: תודה לעמית נאמן שליווה אותי בחודשיים האחרונים, יש לך חלק נכבד בתוצאה (אני מצטער שהתחלתי מהר מידי, אבל לומדים מטעויות…). אני מאמין ומקווה שעוד יהיו לנו הצלחות משותפות נוספות עם חזרתי לארץ. תודה למשפחה התומכת בארץ.תודה לבן דודי משה הלר, אשר טיפל לי בשריר הפגוע, ועזר לי להגיע כשיר לתחרות. תודה לבת-דודתי מיכל אשר ביומיים שהיתה בניו-יורק, ליוותה אותי ב-2 תחנות על המסלול. תודה לחברים – ליאור כהן, יעל, מושיק, איתי,הדס, דפנה ודניאל, דנה, נמרוד, מיכל ודב, הילה, יעקב והילדים אשר היו בנקודות שונות על המסלול ולא הפסיקו לעודד. וכמובן לאשתי היקרה ענבל, אשר תמכה בי בכל התקופה הזאת, ועזרה לי להגיע לקו הסיום עם התוצאה הרצויה.
קישורים קשורים
חצי מרתון ניו יורק של עומרי הולצמן כאן
