תחרות TRI כנרת שנערכה ביום שישי האחרון הייתה מיוחדת מאוד עבורנו. ארבעה ספורטאים מקבוצת הספיישל אולימפיקס שלנו השתתפו בתחרות טריאתלון לראשונה! קשה להסביר את תחושת ההישג והגאווה שלנו מהחבר'ה המופלאים האלה.
לכתבות נוספות בנושא:
שלב המסקנות: תחקיר התחרות האישי של אמיר אלפיה מ-TRI כנרת
גם האיראנים לא עצרו אותנו: צפו בסרטון הרשמי לסיכום TRI כנרת
בלי רוחות, אך עם רוחות מלחמה: אריאל אגרון בטור לסיכום TRI כנרת
לפני כשנתיים יאיר התחיל לאמן את הקבוצה. אנשים עם צרכים מיוחדים מגוונים, פיגור, אוטיזם תסמונת דאון ועוד, שבאים להתאמן ביחד באופן קבוע בשחייה, ברכיבה ובריצה. יאיר רואה בספורט העממי וההישגי כלי ואמצעי לתחומים רבים בחיים, הוא תמיד מחפש את העיסוק שיש בו משמעות ועשיית טוב. היום, אחרי תקופה מאוד ארוכה בעזה, רבים יכולים להזדהות עם החיפוש לעשייה עם משמעות.
האימון של הספיישל אולימפיקס התחיל בהכנות של אבי אלבז לאולימפיאדת ברלין בשנה שעברה, והמשיך עם הספורטאים הנוספים באימוני שחיה, רכיבה, חדר כושר וריצה. בשנה שעברה התגבשה לראשונה שלשה שהתאמנה לטריאתלון הכנרת – ליאל זיתון מבית שאן שחה, אבי אלבז ממנחמיה רכב ורועי הרוש מבית שאן רץ.
הם סיימו את התחרות כל כך נלהבים והחליטו שהשנה הם משתתפים באופן מלא, כשכל אחד מהם משתתף בשלושת הענפים. תוכנית האימונים יצאה לדרך וספורטאי רביעי הצטרף לחבורה, עומר פכטר משדה נחום.
אלא שאז, ב-7/10, יאיר גויס למילואים והכל השתנה. זו הייתה תקופה מאתגרת לכולם. במאמצים גדולים ובסיוע של יוני ונבו שני מאמנים שמגיעה להם תודה גדולה, איכשהו הצלחנו להמשיך באימונים, אבל היה מאתגר מאוד. תחרויות התבטלו והמוטיבציה הייתה ירודה.
אחרי ארבעה חודשים וחצי של לחימה בעזה, יאיר חזר הביתה, ואיתו הגיעה גם הבשורה המשמחת שהרישום ל-TRI כנרת נפתח. בזמן המועט שנותר, האימונים נכנסו להילוך גבוה.
התחרות הייתה מאתגרת, היה חם מאוד, אבל המורל היה גבוה. קריאות העידוד וההערכה לאורך כל המסלול היו מרגשות. יאיר ליווה את ליאל, רועי ואבי, שרכבו בדבוקה שמחה. את עומר ליווה אחיו הגדול. בריצה כל אחד התקדם בקצב שלו, כשיאיר מתזז ביניהם.
נציין שההתמודדות של הספורטאים המיוחדים היא גם פיזית, כמו לכל ספורטאי, אך לרובם יש מגבלות פיזיולוגיות או מוטוריות נוספות שמוסיפות לאתגר היומיומי גם באימונים וגם בתחרות. בנוסף, השונות מהאוכלוסייה הנורמטיבית, המאבק המתמיד, גם אם במודע וגם אם לא, של הספורטאים או של ההורים, על השילוב באוכלוסייה, על הפתיחות של הקהל, על הדעות הקדומות והפחדים מהאוכלוסייה מיוחדת.
יש עוד לא מעד אתגרים שנלווים לשגרת היומיום ולשגרת האימונים של החבר'ה האלו, אבל דבר אחד שאין לאנשים נורמטיביים ואצלם יש בכמויות זו הכרת הטוב, האהבה והחיוך. אם רק היה אפשר להשמיע פה את ההודעות שעוברות בקבוצת הווטסאפ שלנו אחרי תחרות, איזה לב יש לאנשים האלו.
היה מאוד מרגש לראות את התגובות של הקהל כשראו את הספורטאים המיוחדים על המסלול ובקו הסיום, זה היה להם חשוב מאוד והם מודים מאוד על כל מילה טובה שנאמרת כלפיהם.
את קו הסיום כולם עברו ביחד בהתרגשות גדולה ולתשואות הקהל. עמדתי בקו הסיום כצופה מהצד והזלתי דמעה, מצד אחד תמונות החטופים, ומהצד השני הספורטאים המיוחדים שלנו שמוכיחים לנו שוב ושוב שהכול אפשרי. אנחנו מסיימים את התחרות בהכרת תודה ובהתרגשות. שום דבר לא מובן מאליו.
רגע לפני שיאיר חוזר למילואים, הזדמנות להודות להפקה על קיום התחרות למרות כל הקשיים, למתאמנים שלנו שלא מוותרים ולשחיינים שלנו מהפועל בית איל שתפעלו את תחנת ההזנה הכי טובה בתחרות!
כל הכבוד לספורטאים , מאמנים, ומתנדבים
מרגש ומעודד !, כמי שהשתתף במקצה של החצי איש ברזל שמחתי מאוד לשמוע שיש משתתפים מיוחדים צעירים. ליד הטנדם שלנו "חנו" 3 טנדמים אחרים – אולי גם להם יש סיפור משלהם….