פגרת הקיץ מריצה מאפשרת מנוחה והתאוששות מלאים. היא גם מאפשרת סוג אחר של חופשה. למשל, טיפוס להר הניבט מכל חבילת שוקולד טובלרון ומכל גלויה של אירופה הקלאסית. דניאל קרן המיר אימוני מישור לאימוני עליה
מאת:
פגרת הקיץ מריצה מאפשרת מנוחה והתאוששות מלאים. היא גם מאפשרת סוג אחר של חופשה. למשל, טיפוס להר הניבט מכל חבילת שוקולד טובלרון ומכל גלויה של אירופה הקלאסית. מגובה של 4478 מטר, מתנשא הצוק של המטרהורן על הרי האלפים, תלול, מושלג ויפה. דניאל קרן המיר אימוני אינטרוואלים במישור לאימוני אינטרוואלים בעלייה.
אחרי שלוש שעות של הליכה מאומצת יצאתי מתוך שמיכת העננים שכיסו את העמק בגושי צמר גפן לבנים אפורים. מחוץ לשמיכה, החליפו שמים כחולים ושמש זורחת את טפטוף הגשם הטורדני ואת השמים האפורים.
המשכתי לטפס כשלפתע התעוררה בי תחושה מוזרה כאילו מישהו מתבונן בי. טיפסתי עוד כמה דקות והתחושה התחזקה.
נעצרתי והסתכלתי לאחור. מולי, בעבר השני של העמק, התנשא המטרהורן (Matterhorn) השוויצרי.
גוש סלע חשוף שפסגתו בגובה 4,478 מטר.
המחשבה הראשונה הייתה: "בלתי אפשרי לטפס על הקיר הזה", לכן לא הופתעתי לגלות שמסיבה זו דחו מטפסי ההרים הראשונים את הטיפוס לפסגת המטרהורן.
רק בשנת 1865, כמעט שמונים שנה לאחר העלייה למון-בלאן ( Mont Blanc ) בצרפת,
הפסגה הגבוהה ביותר במערב אירופה, הגיע לפסגה מטפס ההרים הבריטי אדוארד וימפר.
המשלחת השיגה את יעדה והגיעה לפסגה, אך המחיר היה כבד.
ארבעה מחברי המשלחת של וימפר נפלו ומתו, בדרכם למטה מהפסגה, כשהם קשורים בחבל אבטחה האחד לשני. וימפר, רדוף זיכרונות, משחזר בספרו Scrambles amongst the Alps : "מדי לילה, אתה מבין, אני רואה את חברי מהמטרהורן מחליקים למטה על גבם,
זרועותיהם פשוטות לאוויר, אחד אחרי השני, בסדר מושלם ובמרחקים שווים – קרוס המדריך, ראשון, אחריו הדוו, אחריו הדסון ובסוף דאגלס…".
ארבעתם נקברו בבית הקברות של צרמט (Zermatt), שמאז התפרש וגדל כדי לתת מקום למטפסים הרבים שסיימו את קריירת הטיפוס שלהם באותה צורה טרגית.
מטפסי ההרים פיתחו יחסי משיכה-דחייה עם הפסגה המאיימת של המטרהורן.
הם פילסו בגופם, ולעתים קרובות במחיר חייהם, את הנתיב לטיפוס הרים מודרני, נענו לדחף קמאי שקיים במין האנושי משחר ההיסטוריה – להתקרב לשמים.
העפלה לפסגת הר היא אולי החוויה האנושית המסעירה ביותר.
תוך כדי הרהור אני מתבונן בהר וכמעשה היידי בת ההרים, משוטט בשבילים שמעל העיירה צרמט, הנמצאת בעמק שמתחתי.
בעוד כמה שעות ייתן האוויר הדליל את אותותיו והגוף יתחיל בתהליך התאקלמות לגובה ולדלילות החמצן.
בתהליך הזה יפצה ייצור מוגבר של כדוריות דם אדומות, המסיעות את החמצן לחלקי הגוף השונים, על דלילות האוויר. בעוד כמה ימים, לאחר שהייה בגבהים של 4,000-3,000 מטר, יוכל הגוף לתפקד כמו שהוא מתפקד בגובה פני הים. את ה"פטנט" הזה הבינו מזמן גם ספורטאי עילית המתאמנים בגובה של יותר מאלפיים מטר ויורדים להתחרות במרוצים בגובה פני הים.
דמם העשיר בכדוריות דם אדומות מאפשר השגת תוצאות ושיאים אישיים שבאימון רגיל לא היו מסוגלים להם.
דרוש טיפוס לטיפוס
נחזור אחורה. זה היה היום הרביעי שלי בצרמט, עיירה בת 6,000 תושבים, שמציעה סקי משובח ומלונות טובים ולא נחה גם בקיץ: נופי האלפים והרכבת המתפתלת בין הרכסים המושלגים מושכים אלפי תיירים מכל רחבי העולם שנוהים אחר היופי הכובש ומתמסרים לאירוח השוויצרי הנעים. בימים אני מדלג בין הגבעות ומטפס על הסלעים, ובלילות סוקר ברים אפלוליים בחיפוש אחר גברים, ליתר דיוק, מטפסי הרים, שגם הם, כמוני, מחפשים שותפים לטיפוס המסוכן לפסגת המטרהורן.
מזג האוויר ההפכפך והשלג שירד גבוה מעלינו סגר את ההר לטיפוס, הימים נוקפים ושותפים למסע אין.
לא מדריכים מקצועיים ולא מטפסים, לא ליום ראשון כשתחזית מזג האוויר מורה על התבהרות, וגם לא ליום שני כשצפוי מזג אוויר טוב. ביום שלישי חלון מזג האוויר הטוב עתיד להיסגר עם הגעתה של חזית קרה מצפון.
כבר יומיים שהתרמיל שלי ארוז ומוכן וכבר יומיים שאני ערוך ליציאה ועדיין, שותף לטיפוס, שבדרך כלל קל למצוא במחנה המטפסים במבואות העיירה – אין.
באין פתרון אני מחליט להתחיל בצעידה לכיוון הבקתה שבבסיס ההר, ממנה יוצאים המטפסים ואליה הם חוזרים. אני מקווה שבבקתה, נקודה מרכזית ואסטרטגית, אמצא מדריך או מטפס.
הבקתה, בניגוד לשמה הרומז על מבנה עץ קטן וצנוע, הפכה ברבות השנים לבניין בן שלוש קומות, המאכלס מסעדה ו- 120 מיטות למטיילים ולמטפסים.
אני פונה לאחד מאנשי הצוות ושואל על שותפים פוטנציאלים לטיפוס. מדבריו אני מבין שכרגע אין אף אחד כי מזג האוויר הרע הבריח את כולם חזרה לעיירה, והמדריכים שהיו נסעו לאתרים אחרים, גבוהים פחות ומאתגרים פחות, עם מזג האוויר נוח יותר ומטפסים רבים יותר.
כתמי דם טרי בשלג מעידים על תאונה ועד מהרה אנחנו מוצאים את ברנט מבוואריה כשאפו ומצחו שותתים דם. לא נורא,
שפשוף ומכה קלה שימנעו ממנו להגיע לפסגה אבל שום דבר שיסכן את חייו.
הוא יורד באטיות ואנחנו מתקדמים במהירות ובזהירות. אני מזכיר לעצמי שוב ושוב שמרבית התאונות קורות בירידה.
געתי לנקודה שבה הורדתי את התרמיל במרפסת הבקתה, ושם, בזהירות רבה, התיישבתי והזמנתי בירה וספגטי בולונז.
ועוד בירה.
