יוסי מלמן, מרתוניסט וותיק, עיתונאי ותל-אביבי אמיתי, מתאר את מסלולי הריצה שלו ברחבי העיר, ומציע מסלולים מגוונים ומפתים לכל שוחר ריצה. "בתל אביב יש פארק ירוק גדול ומטופח, חוף ים, טיילת רחבה, נהר ושדרות מוריקות. כל אלה יוצרים פסיפס גיאוגרפי, עם היסטוריה עשירה ומעניינת לא רק של מאה השנים להיווסדה של תל אביב אלא של אלפי שנים"
מאת:יוסי מלמן
תל אביב היא עיר קטנה, יחסית למטרופולינים בארצות הברית או במערב אירופה. הטופוגרפיה שלה שטוחה וכבישיה עמוסים בכלי רכב. היא אינה עיר של "ריאות ירוקות". וגם מעט הגנים שיש במרחבה האורבני, למצער, מצטמצמים מדי שנה בשנה ומפנים מקום למימוש הפנטזיה הציונית של "נלבישך שלמת בטון ומלט". בעשור האחרון, מאז החלה כהונתו של רון חולדאי, פנטזיה זו מתועלת בעיקר, לבניה לעשירים, של מגדלים וראשם בשמיים. ראש עירית תל אביב ופקידיו, אינם ידועים גם בחיבתם לספורט העממי ולא יוצאים מגדרם כדי לטפחו.
זו אינה לכן, לכאורה, פתיחה מבטיחה לכתיבה על תל אביב כעל מרחב לפעילות ספורטיבית בכלל וריצה בפרט. אך למרות נכויות אלה, באופן מפתיע יש בתל אביב, מסלולים מגוונים ומפתים לכל שוחר ריצה. יש בה פארק ירוק גדול ומטופח, חוף ים, טיילת רחבה, נהר ושדרות מוריקות. כל אלה יוצרים פסיפס גיאוגרפי, עם היסטוריה עשירה ומעניינת לא רק של מאה השנים להיווסדה של תל אביב אלא של אלפי שנים. לצד חוויית הריצה והאמון בחוץ. המסלולים בתל אביב יכולים להעניק לכל רץ, ערך מוסף מעורר מחשבה, מגרה ואינטלקטואלי.
כמי שרץ בסנטרל פרק בניו יורק, על גדת נהר מוסקבה, ביער בולון ולאורך הסיין בפאריס, לאורך תעלות התמז ובגני קנסינגטון, הייד פרק והמפסטד הית של לונדון, לאורך נהר הוויסלה בוורשה, על אבני המרצפת הישנים של פראג, באבנידוס רחבי הידיים של מדריד, על חופי הים הכספי בבאקו בירת אזרבייג’אן ובאבק המדברי של אשחבד בטורקמניסטאן ובעוד מקומות רבים, אני יכול להעיד שאין לתל אביב במה להתבייש.
כמו סוס עיוור בדרכו לאורווה, אני יוצא מדי בוקר לריצה היומית שלו במסלולים קבועים. משכונת מגורי ברמת אביב, לא הרחק מאוניברסיטת תל אביב, אני פונה לדרך נמיר (או בשמה העממי דרך חיפה). פרט לשעות הבוקר המוקדמות ולשעות הלילה המאוחרות, זה אינו מסלול אידיאלי לריצה. לא צריך להיות בעל אף ונחירים של טועם יין ואף לא טועם המזון הרשמי של סדאם חוסיין, כדי לשאוף, בלי שתרצה, מלוא ריאותיך, את האוויר המזוהם הנפלט מהאגזוזים של אלפי כלי הרכב, המשתרכים בפקקי ענק בכביש. המדרכה הצרה. מצד אחד גומחות העצים מצד שני הגדר המשוננת והמסוכנת של מוזיאון ארץ ישראל, שפעם הוא נקרא מוזיאון "הארץ" ולצערי הוחלף לשמו הלאומני הזה.
למרבה המזל הריצה בדרך חיפה היא קצרה, פחות מחצי ק"מ. אני מגיע לפרק הירקון – גני יהושע בשמם הרשמי. הפארק הוא היהלום שבכתר הרצים. המכה שלהם. הוא נקרא על שמו של יהושע רבינוביץ’, ראש עירית תל אביב, שכיהן בתפקידו בסוף שנות השישים ותחילת השבעים של המאה הקודמת. לרבינוביץ’, הממושקף והפוזל, יצא דימוי של עסקן מפא"י טיפוסי – תככן, תחמן, שדואג רק לאנשי שלומו. אך רבינוביץ’ הוא אולי הדוגמא המובהקת להבל הבלים ולתפלות של עולם הדימוי והספינים של יחסי הצבור. בניגוד לדימויו הוא היה ראש העיר הטוב ביותר שהיה לתל אביב, אולי מאז היווסדה. בתקופת כהונתו החלה תל אביב להיות מה שהיא כיום: בירת התרבות של ישראל, הכרך התוסס, שוקק החיים והויטאלי. העיר ללא הפסקה. רבינובץ’ הוא שאחראי יותר מכל ראשי העירייה שבאו אחריו וקטפו את התהילה, על הקמת פארק הירקון ועל הטיילת.
הכניסה לפרק מייצרת לרץ דילמה נוסח שירו של רוברט פרוסט – THE ROAD NOT TAKEN.
וכך נפתח השיר:
Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
אני מציע לקרוא לנקודת הפיצול הזו "צומת פרוסט". אך, בניגוד לשיר, הרצים יכולים לרוץ על שתי הדרכים. למעשה מציע פארק הירקון ארבעה דרכים. שתיים בכל גדה. אפשר לרוץ מערבה ואפשר לרוץ מזרחה. בשתי הגדות אפשר לרוץ על מסלול אספלט ומי שסובל ממשטחים קשים יכול למצוא לצד האספלט דרך כורכר כבושה ורכה יותר. הריצה מזרחה עוברת בחורשת אקליפטוסים מטילי צל ענק. אפשר ליהנות מציוץ ציפורים ולראות בשחייתם האלגנטית ובמעופם של עופות מים, שלא נרתעים ממימיו העכורים של הנחל. לאחר כקילומטר אפשר לסטות מהמסלול, לחצות גשר עץ ולהיכנס למסלול ריצה מעגלי במקום הקרוי "ראש צפור". אורכו של הלופ הזה, שבצידו משטחי עשב רך וחורשות עצים, הוא כמעט שני קילומטרים ויש בו שני נתיבים. אחד לרוכבי אופניים ושני לרצים. מסלול ראש צפור עובר בקרבת תל נפוליון, שברמת גן.
התל נקרא כך בשל האגדה, כי במקום חנה צבאו של נפוליון בסוף המאה ה-18 בעת המצור על יפו. שמו המקורי של המקום הוא תל גריסה, שהיו בו התיישבויות קדומות החל מהמאה ה-3 לפנה"ס ועד למאה ה-12. חפירות ארכיאולוגיות נמצאו בתל שרידים של ביצורים של עיר כנענית, ארמונות חרבים ובאר גדולה שהיא חלק ממפעל מים קדום.
התל הוא יעד נכסף לרוכבים על אופני הרים ויש בו כמה ירידות תלולות. רצים, שמבקשים לחדד את האמון יכולים לזכות בנשיפות מאמץ ולטפס לראש התל.
מי שממשיך במסלול בגדת הירקון או חוזר אליו מראש צפור, צפוי חולפים על פני מתחם שמשמש למחנות של הצופים, שבו יש גם פינת חי עם כמה חמורים נחמדים. השביל מתעקל ומגיע לאצטדיון הלאומי לאתלטיקה בהדר יוסף. המרחק מדרך נמיר ועד לאצטדיון הוא כארבה וחצי קילומטרים. מי שמבקש לגוון את מונוטוניות הריצה מוזמן להיכנס לאצטדיון ולבצע כמה אינטרוולים של מהירות.
מהאצטדיון יש אופציות המשך. האחת להמשיך מזרחה, בדרך כורכר, שמשתנה לחולית נוחה. המסלול הזה עובר בינות לפרדסים, שריחם בעונה זו של האביב משכר ויכול לקחת אותך עוד חמשה עשר קילומטרים עד למקורות הירקון. זהו מסלול מומלץ למיטיב רוץ וחביב עלי במיוחד. אולי גם בזכות העובדה שבבית העלמין של קבוץ עינת קבורים הורי, שלבקשתם נקברו בטקס לא דתי. שם, הייתי רוצה להיקבר גם אנוכי. בצוואתי, שבה מופיעות הוראות בימוי מדויקות כיצד צריך להראות טקס קבורתי, בקשתי שחברי הרצים יגיעו להלווייתי בריצה בדיוק במסלול המתואר כאן.
למי שלא רוצה או לא יכול לרוץ מרחקים ארוכים מדי, מומלץ לשוב מהאצטדיון מערבה לדרך נמיר. שם ב"צומת פרוסט", ממשיכים מערבה עוד כשני קילומטרים וחצי נקודת הפיצול הראשונה. המסלול חשוף ללא עצים ולכן לא מומלץ לרוץ בו בצהרי היום. חולפים על שני גשרי עץ – שמוארים בשלל אורות צבעוניים בלילה – ומגיעים לשפך הירקון לים התיכון. מצפון יש עוד גשר עץ – גשר ווקופ.
הגשר המקורי, שממנו מטילים דייגים חכות, נבנה בשנת 1938 – תקופת שגשוג והתרחבות של תל אביב. הגשר נקרא על שמו של סר ארתור ווקופ הנציב העליון של המנדט הבריטי באותה תקופה כאות הוקרה על אהדתו לרעיון הציוני ותרומתו לתל אביב.
הגשר הוקם בנקודה שבה צלח הצבא הבריטי בעזרת רפסודות, בליל 20 בדצמבר 1917 את הנהר, לאחר ניסיון ראשון שנכשל וכבש את המוצב הטורקי שחלש על מעבורות הירקון. מצפון לגשר יש את תחנת הכוח רדינג, שאחראית על אספקת החשמל לתל אביב ולגוש דן. גם תחנה זו כמו נמל תל אביב שבקרבת מקום נבנו בימי ווקופ, כחלק ממדיניות השלטון הבריטי לחזק את הישוב היהודי בארץ ישראל ולדכא את ה"מרד הערבי הגדול", שבקש למחות אל תמיכת הבריטים בציונות וביהודים בארץ.
מה שהרצים לא יוכלו לראות הם הפרדסים והחושות ששכנו פעם משני צדי הנהר ושהיו שייכים לתושבי הכפרים הערבים שיח מונס וג’מוסין, שישראל גרשה מבתיהם ומשדותיהם במלחמת 1947/8.
רק כדי לסבר את האוזן מאצטדיון ועד לשפך, המרחק הוא כשבעה קילומטרים. מהשפך פונים דרומה על משטח עץ (DECK) רך ונוח לריצה ורצים לאורך הים. המבט על הים לא מאכזב אף פעם. בין אם אלה הן השקיעות הנפלאות של תל אביב, הים הרגוע כמשטח בדולח או גליו הסוערים בימי החורף המעטים שיודעת העיר. הריצה לאורך הים עד ליפו. הוא מעניק תחושה של רוגע ואם לא אחטא בקיטשיות, התפעמות שמבקשת לומר אלה הם הרגעים שעבורם כדי לחיות. לאחר כקילומטר מפנה הדק את מקומו לטיילת, עשויה ממרצפות קשות שמובילה אותך מהלך עד ליפו. גם מי שאוהבים ומעדיפים לרוץ על החול הדבר אינו מומלץ. כל כמה מאות מטרים יש מחסום. פעם זה צינור ביוב ופעם גלי אבנים.
הריצה בטיילת יכולה להיות משעשעת, בוודאי בעיניו של תייר מזדמן. חולפים על פני כמה חופים מוכרזים ומותרים לרחצה. המעניין מכולם הוא מה שאפשר לכנת "הגרסא החרדית" לחוף נודיסטים. עוד לפני שעוברים ליד מלון הילטון מגיעים לחוץ התחום בחומות אבן שהרחצה בו מיועדת לחרדים עם ימים נפרדים לרחצת נשים ולרחצת גברים. יודעי דבר יודעים לספר כי עלמות תל אביביות פחות חסודות מנצלות את שולי החוף בימי הנשים כדי להשתזף בו חשופות שת.
המרחק משפך הירקון ועד ליפו, הוא כששה וחצי קילומטרים. יפו היא אחת הערים העתיקות בעולם, שסיפורה הידוע ביותר קשור ליונה הנביא, שחזיונותיו היו אניגמאטיים משהו ונבלע בבטנו של הלוויתן. בימים רגילים אפשר גם להאריך את המסלול ולהיכנס ללב נמל יפו הישן ולהתבונן בסירות הדייגים ששבות מלב הים עם שללן מליל דיג. אך בימים אלה עובר הנמל שיפוץ ומתיחת פנים והריצה בו לא נעימה. עם השלמת השיפוץ יבנה גם מדרום לנמל יפו בואכה בת ים פארק נוסף עם שבילים ומסלולים לריצה.
מי שרוצה גם לחוות חווית ריצה אורבאנית של ממש, לרוץ ברחובות עצמם אל לו להמשיך כל הדרך ליפו. פחות ממחצית הדרך ליד מלון קרלטון ובריכת גורדון המיתולוגית, שמימיה הם מי ים, שגם היא עוברת בימים אלה שיפוץ, אתה יכול לפנות מזרחה לשדרות בן גוריון. לאחר שתחלוף ליד ביתו של ראש הממשלה הראשון תגיע עד לבניין העירייה, אל תסתכל עליו הוא מכוער, תפנה דרומה לשדרות ח"ן ראשי התיבות של שמו הפרטי -חיים נחמן – של המשורר הלאומי ביאליק, עד שתגיע לשדרות רוטשילד ולמכרז תל אביב. זהו הלב הפועם והצעיר של תל אביב, שמקדש את תרבות החיה ותן לחיות, שהפכה כיום את תל אביב, למה שהיא כיום – מעוז של ליברליזם, חילוניות, כמיהה להדוניזם, לתרבות ולאמנות ואנטיתזה לירושלים הלאומנית, המתחרדת, הקדושה המתחסדת ורווית הסכסוך הלאומי עם הפלשתינאיים.
אפשר ליהנות מהריצה בשדרות אך היא גם יכולה להיות גם לחוויה מעיקה, שמצריכה כישורי התחמקות, כדי שלא להיתקל בעדרים של הולכים על שניים והולכים על ארבע ורוכבי אופניים, שלא ידועים בהתחשבותם בשכניהם עברי האורח.
שדרות רוטשילד, פחות משני קילומטרים, יובילו אותך להתחלה. לא של הריצה. אלא של תל אביב. לשכונות נווה צדק ושבזי, שנבנו במאה ה-19 בשולי יפו ומהן יצאו האבות המייסדים של העיר, שבזכותם אנחנו יכולים לרוץ היום.
המסלולים של יוסי בתל-אביב:
גני יהושוע – מזרח
גני יהושוע- מערב + טיילת עד ליפו
גני יהושוע + שדרות חן ורוטשילד
