חנוך רדליך מוכר בקהילת רוכבי האופניים כמי שתפס נישה שרבים יגדירו כ"הזויה" והוא הרוויח את זה בזכות אתגרי סולו שאף אחד אחר לא חשב לעשות כמו למשל רכיבה רצופה של 24 שעות על טריינר או להיות הראשון שסיים את אתגר ה-HLC (חציית ישראל ממג'דל שמס ועד אילת). רדליך מתמחה בבייקפאקינג, מרוצי שטח ארוכים של מספר ימים שבהם הרוכב צריך לדאוג לעצמו לאוכל, שינה (עד כמה שאפשר) והכי חשוב – הגעה מנקודת ההתחלה לנקודת הסיום ללא כל עזרה חיצונית.
עוד כתבות בנושא
לפני שנה חנוך רדליך חצה את אריזונה באופניים
כך נראה חנוך רדליך כשהוא דיווש 24 שעות על טריינר
תרגילי יוגה לחיזוק שרירי הגב לרוכבי אופניים
אז לעשות את זה על המסלולים המוכרים בארץ זה דבר אחד, אבל רדליך כבר מזמן לקח את העיסוק שלו כמה צעדים קדימה והתחיל להתחרות בחו"ל. בשנה שעברה הוא סיים את אריזונה טרייל המפרך, בעבר הוא ניסה לעשות את הטור דיוויד מגבול ארצות הברית-קנדה לגבול ארצות הברית-מקסיקו. השבוע הוא חזר מארצות הברית היישר לבידוד בבית אחרי שסימן עוד וי והפעם על אתגר שנקרא "קולורדו טרייל", וגם אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיון, שום דבר לא הכין אותו למה שהוא מכנה האתגר המנטלי הקשה ביותר שלו.
כמעט כל שנה רדליך בוחר באתגר גדול, ואחרי ציפייה של מספר שנים ואימונים של כמה חודשים, הוא התבשר על ביטולו של "קולורדו טרייל" כמרוץ בייקפאקינג והתחיל להשלים עם העובדה שבקיץ הזה הוא יישאר בארץ. "בהתחלה החלטתי לוותר", מספר רדליך, "אבל אז אמרתי לעצמי שכבר יש לי כרטיסי טיסה והכנתי את עצמי מנטלית ופיזיולוגית וגם קיבלתי עידוד מאנשים מסביב ופתחתי פרויקט מימון המונים שהקצבתי לו 50 ימים כדי לגייס 50 אלף שקלים והשגתי את זה תוך 50 שעות כך שזה היה הפרויקט המהיר ביותר בתולדות ההדסטארט בישראל. מבחינת הקורונה עשיתי את כל הבירורים, אצל האמריקאים לא היתה שום בדיקה ולא היה צורך בבידוד כך שיכולתי להיכנס לארצות הברית". אגב, בסופו של דבר הקונספט של המארגנים היה לאפשר לכל מי שרוצה להשתתף להגיע במהלך הקיץ ולרכוב תחת מעקב, כך שאתר התחרות מפרסם טבלה עדכנית שבה מופיעים הזמנים של המשתתפים.
חנוך רדליך בנקודה הגבוהה של הקולורדו טרייל, 4,045 מטר מעל פני הים | צילום: חנוך רדליך
קולורדו היא אחת המדינות הגדולות בארצות הברית ומבחינה גאוגרפית היא מאופיינת על ידי הרי הרוקי, שמשמשים כתפאורה לקולורדו טרייל. מדובר במרוץ באורך של 869 קילומטרים שמתחיל בדנבר ומסתיים בדוראנגו, אבל הנתונים ה"בעייתיים" שמסתתרים בתוך הקילומטראז' הזה הם טיפוס מצטבר של 27,000 מטרים ותוואי שטח קשה מאוד שלא מאפשר רכיבה ב-50 אחוז מהזמן, אלא הליכה עם האופניים.
"את זה שמדובר במסלול הליכה גיליתי בדיעבד", מספר רדליך, "וזה היה הרבה יותר ממה שחשבתי. זה אומר שבמקרה שלי הלכתי 50 אחוז מהזמן שזה 10 שעות ביממה מתוך 22 שעות של רכיבה". וזו לא טעות, כך בעצם הצליח רדליך לסיים את המסלול המפרך הזה כעבור 5 ימים ו-14 שעות ונכון לכתיבת שורות אלו זה עדיין הזמן המהיר ביותר שנקבע הקיץ לפי אתר האינטרנט הרשמי של המארגנים, אם כי עד סוף אוגוסט יהיו רוכבים שינסו לקבוע זמן מהיר יותר. את כל זה הוא עשה לבד לגמרי, כשבממוצע בכל 160 קילומטרים עוברים בעיירה שונה ושם ניתן להצטייד באוכל לקטע הבא. תאורטית ניתן גם לישון כמה שעות בכל עיירה, אבל רדליך רצה לעשות את זה מהר ואת השעתיים שינה שלו בממוצע לכל יממה הוא עשה בשק השינה שלו בשטח.
"מצאתי את עצמי ממוטט וישן לצד הדרך" | צילום: חנוך רדליך
"זו הפעם הראשונה שבה אני מתמודד עם חוויה שלילית"
ועדיין, עם כל מה שהוא עבר כרוכב הוא עבר הרבה, רדליך לא ציפה לכל כך הרבה קשיים בקולורדו. "אני לא רוצה לומר שהיתה חוויה רעה אבל זאת הפעם הראשונה שבה אני מתמודד עם חוויה שלילית. מצד אחד הנופים היו מדהימים ולהגיע לגובה של 3,800 מטר ולהסתכל לכל הצדדים כשמזג האוויר משתנה בין חום לברד זה מדהים וקשוח. מצד שני היה קטע אחד של 320 קילומטרים בלי שום עיירה באמצע והייתי צריך להצטייד בכמות אוכל של 16 אלף קלוריות ל-50 שעות רכיבה. הבעיה היא שהגובה הממוצע שאתה רוכב בו הוא 3,100 מטר ומגיעים גם ליותר מ-4,000 ובאיזשהו שלב התחלתי לסבול מבחילות קשות בגלל הגובה ולא הצלחתי להכניס כלום לגוף. הייתי איטי ומדוכא לגמרי בגלל מחסור בפחמימות וחלבונים והתחילו לי בצקות ברגליים בגלל מחסור בשינה ובתזונה. כבר נתקלתי בעבר במצבים שבהם נגמר לי האוכל אבל כאן היה לי אוכל ולא הצלחתי לגעת בו. בדיעבד עשיתי טעות שלא הבאתי איתי דברים מתוקים כי זה משהו שהתחשק לי.
"בסופו של דבר מצאתי את עצמי ממוטט וישן לצד הדרך באיזה יום בין 12 ל-1 וחצי בצהריים עם זבובים על הפנים וזה הדבר הכי עלוב שאתה יכול לחשוב עליו. אבל בסופו של דבר קמתי והייתי חיובי, ניסיון העבר שיחק לטובתי. אפשר להגיד שכל המסלול הזה מרגיש כמו בדיחה רעה שנמשכת יותר מדי זמן. אפילו בקטע האחרון שבו יורדים מגובה של 3,600 מטר לגובה של 1,600 מטר הייתי צריך לטפס באמצע 900 מטר שזה כמו טיפוס לירושלים, זה ממש כאילו מישהו עושה לך דווקא".
כשמרימים את הראש זה מרהיב, אבל הרבה פעמים זה מרגיש כמו בדיחה רעה | צילום: חנוך רדליך
אבל שלא תטעו, לצד כל סיפורי האימה, אתגרים מהסוג הזה שמסתיימים בהצלחה הם אלו שמניעים ספורטאי סבולת כמו חנוך רדליך. אם זה היה נגמר בפרישה, החזרה לארץ והשהייה בבידוד היתה ככל הנראה חוויה קשה ואפילו נוראית עבורו, אבל ברגע שהוא הגיע לנקודת הסיום בעיר דוראנגו החיוך חזר אל הפנים והוא סיים עוד אתגר מוצלח, שבקהילת הבייקפאקינג נחשב לאחד מהשלושה היוקרתיים בארצות הברית יחד עם אריזונה טרייל והטור דיוויד. את אריזונה הוא סיים ולטור דיוויד הוא עוד מתכוון לחזור. "מנטלית זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי ואני שמח על ההתבגרות האישית שלי. אם הייתי בוחר לעשות את זה כטיול הייתי בוחר חלקים מסוימים, אבל חלק מהאתגר הוא לסבול והיו רגעי התעלות שאתה פתאום מרים את הראש מהחרא הזה ואומר שמה שקורה פה זה מדהים, וזה המקצוע שבחרתי".
