אם יש משהו שכאב לי פיזית בלב כל בוקר היה לצאת מהבית ולראות את המיני קופר הירוקה היפה שלי עומדת יתומה על המדרכה ומעלה אבק בנייה של תל אביב והרכבת הקלה. בזכות חזקי בני בן ה-11 שחלה בסרטן יש לנו תו נכה שזה פיצ'ר שנכלל בהטבות הסרטן. אבל לצערי או לשמחתי אני לא ממש נהנית מההטבה הזאת כי הצירים הדי יחידים שלי בתקופה הזאת הם במרחק הליכה או מקסימום רכיבה קלה באופני עיר הצהובות שלי עם הסלסלת קש מקדימה.

אם הייתי מפעילה את השעון ספורט שלי לכל הליכה, אז היום יום שלי היה די משעמם. ארלוזורוב לויצמן כמעט כל בוקר לבית חולים. בילוי בערב בבימה כי כזאת אני, נדבקת לבר אחד ולא משחררת ממנו ולפעמים גם ריצה או שחייה בטיילת. וכמו שאתם מבינים בכל הלוז הזה לא נכנס ממש שימוש ברכב.

הצורך הוא אבי ההמצאה וכך מצאתי את עצמי יוצאת מהבית לרכיבות שבת ארוכות, לעתים נפגשת עם החברים מטריהארד באירפורט סיטי כי מה זה חימום של 20 ק"מ אם לא התחלה טובה לרכיבה מצוינת.

עולם נפלא של הזדמנויות רכיבה

לפעמים מצטרפת לחברים מדרופס שקיבלו אותי יפה למרות שאני טריאתלטית ורוכבי כביש חושבים שהם היחידים שיודעים לרכוב במדינה הזאת או בכלל. וגיליתי עולם נפלא של הזדמנויות רכיבה שלא קשורות ברכב זיהום אוויר הוצאות מיותרות ביטוח תאונות דוחות וכל שאר הדברים הכיפים שרכב מייצר איתו.

פתאום זה מרגיש כמו חופש גדול ואולי זה מה שהתכוונו חז"ל כשאמרו: "מרבה נכסים מרבה דאגה" – כי וואלה צמצמתי נכסים צמצמתי דאגות. וברשותכם סליחה על התנכיות אבל אפשר להוציא את הילדה מבני ברק, אבל אי אפשר להוציא את בני ברק מהילדה.

מדהים שהשאלה של כל רוכב או טריאתלט הייתה ואיך תגיעי לרכיבות שבת?
אנשים! אתם רוכבים 100-150 ק"מ. בדיוק ככה אני אגיע לרכיבות שבת. אני אצא מהבית ארכב לקרית מלאכי לבית שמש או למודיעין. אעשה קצת הקפות בלטרון או באירפורט סיטי ובדיוק כך אסיים את רכיבת השבת המסורתית בזמן רכיבה נטו.

"שינויים הם תמיד לטובה" | צילום: קסניה דמירוב

במקביל להחלטה על מכירת הרכב הסתיימה העונה הנפלאה של "חתונמי" – הפורמט הזה שאתה מוצא את עצמך נשוי לאדם שאתה לא מכיר. התוכנית שמשדכים בה אנשים בדיוק כמו בבני ברק באותה צורה בה אני התחתנתי עם בחור ישיבה חרדי. את שעות הטריינר הרבות שלי הייתי מעבירה בצפייה בתוכנית מזיעה את חיי על האופניים ולא בטוחה אם אני מזיעה מעצבים או ממאמץ. לא שזה ממש משנה שניהם שורפים קלוריות ומעלים את הכושר. אבל כשהסתיימה העונה הסתכלתי על הטריינר ולא הבנתי למה או איך אני אמורה לעלות עליו שוב.

הרכיבות בראש ציפור

ואז גילתי את הגיים ציינג'ר 2 בתל אביב – רכיבות הטורים בראש ציפור.
לא הייתה תומכת נלהבת לטריינר ממני. שעות של דיווש ביתי תוך כדי השלמת הטראש הטלווזיוני שלא הספקתי ביום יום. זמן רכיבה נטו בלי לצאת מהבית עם מאמן מלווה בזום תחרויות בזוויפט חברים וירטואליים ממש כמו הטינדר של עולם הרכיבה. המון אפשרויות תמיד יש עם מי לרכב אבל התשוקה האמיתי לא באמת קיימת. מרגיש כמו לעמוד במקום להזיע המון לסבול לא מעט בלי הכיף של האנשים האוויר שבחוץ הנופים והקפה שאחרי.

כשחזקי חלה, החלום הכי גדול שלי היה להצמיד טריינר למיטה שלו בבית חולים ולרכב. ניצול זמן מקסימלי של שמירה על כושר ופתרון אופטימלי לשעות השעמום הארוכות במחלקה. כי הזמן מסתבר לא עובר מהר כשסובלים. בחודשי האשפוז הראשונים עוד לא גרתי בתל אביב ומצאתי פתרונות טריינר אצל חברים עם המון תיאומי לוגיסטיקה ובעיקר חוסר נעימות כמו להיתקע באמצע ארוחת ערב זוגית לנועה כפרי המתחרה שלי על הטריינר בסלון הבית התל אביבי שלה.

לא העליתי על דעתי שיש אופציה לקחת את האופניים לעולם קסום של ראש ציפור בו מתנהל כל בוקר הטור דה פראנס התל אביבי. דבוקות שלמות של אנשים בלב הפארק מבצעים אימוני איכות כמו באצטדיון. האדרנלין בשמיים, קסניה דמירוב הצלמת המדהימה שמתחבאת בשיחים ומצלמת בוקים אומנותיים שהם תכלס הסיבה האמיתית לרכיבות שלי בחוץ ומסתמן שתושבי תל אביב והסביבה יודעים כי כל בוקר בין שש לשמונה ההקפה בראש ציפור מוקדשת לרוכבים בטייץ וקליטים.

קפה מלה בבזל הפך להיות קפה הבית של אחרי הרכיבה והבקרים הפכו לכיפיים כמעט כמו בטיול אופניים בג'ירונה מינוס מחיר הקפה המוגזם והלחות של תל אביב. ואני רוצה להיות קלישאתית ושוב להרים לעיר הכי מדהימה בישראל הלא היא תל אביב, אבל אני אנסה להיות קצת פחות שטחית ולהגיד לעצמי ולכם שכאשר יוצאים מאזור הנוחות מגלים מקומות נפלאים. שינויים הם תמיד לטובה ואם לא ננסה אף פעם לא נדע. אז היום אני רוכבת בראש ציפור ומקווה שיקומו עוד הקפות רכיבה נפלאות שכאלה. שנוכל לרכב מרחקים של סנטרל פארק לא רק בזוויפט ושמדינת ישראל תלך כמה קילומטרים קדימה בהשקעה בפסיליטיס לספורטאים.

אני אמשיך לחפש, לנסות, לטעות ולהצליח. לדייק לעצמי את התחביב הזה שהוא הרבה מעבר לתחרות מטרה הוא אורח חיים קסום הוא מגלה לי אנשים מדהימים, בתי קפה מושלמים, כמובן המון תמונות טובות כי זה מה שחשוב באמת ובקרים נהדרים שנותנים לי ים של אנרגיה לעבור עוד יום באונקולוגית.