יוסי פוקר מגייס כוחות ומספר על מסע הצ'ימצ'ורי הראשון שלו שכלל 160 ק"מ בשטח מדברי שהתקיים בסוף השבוע
מאת:יוסי פוקר; צילומים: דני זך ויוסי פוקר
פרולוג
הצ'ימיצ'ורי הוא אירוע הרכיבה האפי הגדול של קומונת 4EPIC, שמרכזת בתוכה ערב רב של רוכבים אוהבי מרחקים, מהתחרותיים ביותר ועד לאלו שחורקים שיניים בהידוק כדי לסיים 160 ק"מ בשטח במדבר.
טייק 1
דיבורים על הצ'ימיצ'ורי היו לי עם אורי אייזנברג, שותפי לאפיק ישראל, עם סיכום שנחליט בהמשך… לא היינו מגיעים לשום מקום, אלמלא טלפון שקיבלתי מיוני דשא, אותו הכרנו שנינו כשותפנו לחדר באפיק, וגם כאבא של איתמר שהתחרה על מקום בפודיום בעילית. הוא שאל אם יוכל להצטרף אלי ואל אורי. "אני מקווה שלא אעכב אתכם יותר מדי, אבל אשמח להצטרף אם תקבלו אותי", ומכאן המחוייבות הפכה לאמיתית – בשלישי בערב, יומיים לפני האירוע.
וכך זה נמשך כשאנו מדביקים עוד ועוד רוכבים ומגיעים בכנופיה עליזה ודי זריזה לירידה
טייק 2
השכמה ב-1:30 לפנות בוקר כדי להוריד את הדברים לאוטו ולגלות בדרך שמשה, החתול שמלווה אותי מאז גירושיי, החליט לברוח אל החופש בדיוק כשאני בדרכי לאוטו. החיפוש לא העלה דבר, ורק הביא אותי באיחור ללב תל אביב הגשומה למצוא שם את אורי ממתין. נסיעה ארוכה עד צומת הערבה, כשחיוך גדול של יושבי הרכב היחיד בתחנה (שעליו שני זוגות אופניים) הבהיר לנו שאנחנו בכיוון הנכון. "זה הוא מהאפיק" אמרו השניים זה לזה, והביא את כולנו להתבדח על התחושה של להיות אושיית אופניים שמזוהה באישון לילה בתחנת דלק שבקצה המדבר.
טייק 3
כבר לפני הכניסה לתחנת הדלק בחצבה אפשר היה לראות עדרים קטנים של רוכבי אופניים רוכבים על הכביש ומאירים את דרכם בעוצמה, יחד עם הרבה מכוניות ופנים מוכרות של כל חובבי הרכיבות הארוכות לסוגיהם. שמחה של מפגש עם אנשים שאינם פוקדים בדרך כלל את מרוצי הכביש או מרוצים בכלל, יחד עם כמה וכמה מתחרים מוכרים. הרבה צחוק וגם התרגשות תוך כדי התארגנות עד שהרוכבים מתקבצים יחד לספירה לאחור, שמוציאה מאה ומשהו רוכבים המנצנצים ומאירים את כביש הערבה בדרכם אל צומת חצבה.
כמות האנשים והשעה יוצרים מחזה יוצא דופן
טייק 4
מהירידה לכביש לכיוון מעלה עקרבים הרוכבים נפרסים לדבוקות קטנות ומוארות שנראות למרחוק ומתפזרות לאורך הכביש עד האופק. התמונה ממשיכה בחשיכה עד למרגלות מעלה עקרבים. אורי כבר מחכה לנו שם אחרי שהצטרף לאחת הדבוקות הראשונות. בשלב זה המעלה כבר מרוצף ברוכבים בודדים הנראים לאורכו בחלקים החשופים של הפיתולים, בגלל הפנסים והנצנצים. תמונה מדהימה של המעלה, אותה אני רואה לראשונה למרות שטיפסתי את המעלה בתחרויות ואימונים כמה וכמה פעמים, אולם כמות האנשים והשעה יוצרים מחזה יוצא דופן.
טייק 5
בתחתית המעלה אורי שואל אם יש אישור לטיפוס כפול, ואני צוחק צחוק גדול ומזכיר לו להיות מנומס ולשאול את כל מי שהוא עוקף בעלייה לשלומו ולפתוח איתו בשיחה על עניני דיומא… מכאן לשם אנחנו מטפסים את המעלה בקצב אחיד וטוב, ורואים את אורי גולש מולנו אחרי שביקר בראש העלייה, ובקריאת "ניפגש בהמשך" אנחנו ממשיכים לטפס. בהמשך יתברר לנו שהגלישה שלו לתחתית המעלה עוררה תגובות בקרב כל המטפסים, שלא הבינו את הכיוון והרעיון, והופתעו לגלות אותו חוזר ועוקף אותם בדרכו חזרה לאנדרטה.
יוני מגיע לראש המעלה רק בשביל לקבל קצת הוראות ולגלות שכשרוכבים עם כבישון בכביש, עושים דראפטינג… "באמת מהר…", הוא אומר, וכך זה נמשך כשאנו מדביקים עוד ועוד רוכבים ומגיעים בכנופיה עליזה ודי זריזה לירידה לשביל למעלה אברהם. מקום מצוין לשתות, לאכול, לארגן את התרמיל ולהמתין עוד רגע עד שגם אורי מגיע אחרי שגישר את הפער שצבר מלטפס פעמיים את מעלה עקרבים.
טייק 6
על הדרך בתוך המכתש אל מעלה אברהם. הדרך והגבעות סביב מרוצפות חולות צבעוניים, ואפשר לראות בקטעים הגבנוניים את הדרך מרוצפת זוגות זוגות של רוכבים עד האופק. מעלה אברהם מאתגר את כולנו, ויש קטעים שבהם חלק מן הרוכבים צולחים את המדרגות והקטעים המפוררים ברכיבה בעוד שמסביבם רוכבים הדוחפים את אופניהם בהליכה. גם אנחנו משלמים את המס ומטפסים את הפיתול ברגל, ומצליחים לחזור ולדווש אל ראש המעלה בשביל להתפעל מן הנוף, ממזג האויר ומתפאורת האור הרך והעננים שמוסיפים נופך דרמטי לתמונה שנשקפת אלינו.
טייק 7
משם ועד שדה בוקר חולפים עלינו מרחבים פתוחים ושקטים שמתחלפים בהם נופי נחלים, בתרונות אדמת לס ופודרה, עליות ומורדות וגבעות מרוצפות אבנים לבנות. השמש מאירה בעדינות, פה ושם אנו נעזרים במכשיר הניווט ובזכרון של סיפור הדרך באדיבותו של אורי כדי לתקן את דרכינו, וכך אנו פוגשים לאורך הדרך עוד ועוד זוגות רוכבים, וממשיכים עד הכביש שמוביל אותנו אל הפניה למדרשת שדה בוקר.
טייק 8
מכאן לשם השעה כבר 10:00, והמפגש עם רוכבים רבים שמאכלסים את תחנת ההאכלה והתיקונים שנפתחה במרכזון המסחרי במדרשה משמח את כולנו. הטקס הרגיל של מילוי מים ואיזוטוני, בננה מסורתית וסנדוויץ' יחד עם שיחה ותודה גדולה לאנשי גיאופן ולמכונאים שמאכילים את כולם בשמחה גדולה. גם החברותא המחודשת של עשרות רוכבים אחרי כמה שעות בהן ראינו בעיקר את עצמנו וזוגות מזדמנים על המסלול משמחת אותנו. החזרה לציווליזציה בהחלט מבלבלת מעט, וטוב עשו המקומיים שסימנו בשלטי נייר את הכיוון ליציאה למישור המוביל למעלה צין.
העובדה שהשבנו מעט את רוחנו היא הזדמנות מצויינת להודות לאנשי שדה בוקר על התמיכה והסיוע, שנתנו לנו את התחושה של קבלת אורחים נדיבה במדבר, רק מתוך רצון לתת ולעזור. תודות גם לאנשי קומונת EPIC4 שמניעים את האירוע ולכל מי שאיני מכיר וסייע לאירוע להתקיים!
יוני דשא ואורי אייזנברג. החזרה לציווליזציה בהחלט מבלבלת מעט
טייק 9
עברנו כבר 90 ק"מ, נותרו רק 70, מה שמוביל אותנו למחשבה שמי שתכנן את מיקום התחנה במסלול ראוי לשבחים (רבים!). המישור נמתח וכבר אנו בקצה המעלה, כשחיוך גדול מלווה את הקו הישר של הדרך שיורדת אל הערוץ וממשיכה בשיפוע מתון מאוד לק"מ מספר, דהירה מתונה וארוכה, כשאי אפשר שלא להתפעל מנופי החוואר הבהיר על חריציו החדים וקירות הנחלים. אנחנו מתקרבים אל פסי הרכבת שמלווים אותנו ובדשדשת בנחל חווה חוצים את הפסים כדי להמשיך בדהירה אל נופי הירח הצבעוניים.
טייק 10
עוד נכונים לנו טיפוסים ומורדות כשהדרך מפלסת את דרכה בתווך שבין נחלים לגבעות משוננות ומפוזרות בחמאדות של אבני צור כהות המבהיקות בשמש. השלטים מכריזים על יציאה מן הנחל ועל שלוחת צלמון ונחל מרזבה, מה שמזכיר לנו שהטיפוס המהותי האחרון להיום מתחיל ע כ ש י ו…, טיפוס מגבעה לגבעה שכל אחת נראית כמו שיא הגובה האזורי, רק בשביל לגלות אחריה את הגבוהה ממנה, או לחלופין רצף של גבעות כאלו ואז ירידה קלה ועוד רצף גבעות ארוך. זה נראה כאילו זה לא הולך להיגמר, אבל קשה שלא לראות את החיוך והשמחה שלנו ושל הרוכבי שאנו פוגשים במעלה. גם אלו שהתפנצ'רו לא נראים כאילו חרב עליהם עולמם, והם ממשיכים בתיקון אחרי שאנחנו מבררים אם יש צורך בסיוע.
טייק 11
המרזבה, למיטב נסיוני, אחרי שהייתי שם פעם אחרונה (על ג'יפ דוהר…) לפני המון שנים, הוא נחל… אבל בפועל קיבלנו רכבת הרים של ירידות ועליות מישורים קצרצרים וכמה מדרגות שירדנו ברגל, בעודנו שומעים את המורשת של הרוכב שהגיע לשם לפנינו "שבמדרגה הזו, כל שנה מישהו התהפך פה ונפצע.." בתום המדרגות והקטעים הטכניים הנחל, שנזכר בק"מ האחרונים שהוא באמת נחל מתרחב ומתרחב, והופך לדרך ג'יפים על דשדשת חלוקים קטנים, שלפעמים מהודקת ולפעמים סוחפת ומסיטה אותך באחת ממסלולך, כאשר החוכמה היא להמשיך לדווש מהר ולא להיבהל מסטיות הכידון הפתאומיות. הנחל הופך פתוח ומנוקד עצי שיטה ושיחים, ואנחנו טסים ומשייטים על הדרך עד לפיצול שבו לא ברור לנו הכיוון ומכשיר הניווט מראה לכיוון שביל אחד בעוד שהרוכבים שהדבקנו לפני כמה רגעים פונים לנתיב השני, התלבטות שהיא חלק מן החיים שמביאה אותנו להתאחד מחדש אחרי שני ק"מ ולמצוא את הנתיב שממשיך לחתור מזרחה.
טייק 12
אי אפשר לצאת מיום כזה פטורים בלא כלום, אז דמיינו לרגע את הדשדשות הארוכות, שמצריכות דיווש מתמיד וריכוז, ושלבו את זה בעובדה שמישור הוא מישור, וחמור הוא חמור, וכך הקצב הנאה מאוד שהכתבתי ואליו נענו שותפי בשמחה לאורך ק"מ אורכים של דשדשת, הביא גם אותי אל הרגע שבו פתאום הרגשתי שלא רק שאין לי כוח למשוך, אלא גם איני מצליח לסגור את הפער מיוני ואורי ומן הזוג אליהם הצטרפנו. תחושת לאות קשה משולבת בטשטוש עדין של הראיה, שהזכירו לי באחת ש -BONK, BONK…התרשלתי באכילה מאז הסנדוויץ' המצוין בשדה בוקר ואני חייב לתדלק1
במאמץ הגעתי אליהם ואמרתי להם שאני צריך לאכול ושיורידו קצת את הרגל מהדוושה… שקית שלמה של סוכריות גומי חמוצות וזרחניות שנרכשה בטייק 2 בתחנת הדלק ( כמיכל חירום) נשלפה ובידיים קצת רועדות מן הדשדשת המפתיעה ומן הקושי והרעב הצלחתי לגרוס אותה בשמחה גדולה תוך כדי רכיבה. חזרתי אל אורי ויוני שבדקו שוב אם צריך להאט לכבודי, רק בשביל לשמוע ממני שאני צריך 7 דקות של ישיבה בגלגלים כדי לחזור לעצמי.
הכותב ויוני דשא. אי אפשר לצאת מיום כזה פטורים בלא כלום
טייק 13
הדרך נמשכת בתוך הדשדשת ובחלוף 10 דקות אני אכן מרגיש את הסוכר חודר ממערכת העיכול אל מערכת הדם, והופ – שוב אני לפנים ושוב הקצב חוזר לקדמותו, מה שמביא את יוני להארה (והערה בצידה ) ש"קודם הופיע פתאום פוקר הטוב, ונהיה נוח לרכוב, ועכשיו חזר לנו פוקר הרע…" בחיוך גדול. מכאן לשם הדרך יוצאת מן הנחל והופכת מהודקת, אבל מפתיעה אותנו מעת לעת בעוד עליונת קטנה, אנחנו כבר בטווח של 20 ואח"כ 10 ק"מ מ מן הסיום והכל נראה כבר ורוד, עד שמגיעה דבשת שמסבירה לנו שחכם השביל מן האוויל, ואם חשבנו שסיימנו את הטיפוסים, הנה לנו קטע קצר ואכזרי שמלמד אותנו נימוס ודרך ארץ תוך כדי הליכה…
העלייה מקבלת את הברכות המגיעות לה מכולנו, שכבר ראינו את עצמנו כפטורים מעליות עד הסיום, אבל מכאן ואילך אנחנו מזהים את השביל ואת השביל החוצה ואומרים לעצמנו שהסוסים (או החמורים…) טסים מהר כשהם מריחים את האורווה, ואכן באופק כבר נראים המבנים ומתפתח דיון האם זו חצבה או שטעינו. ההתלבטות מסתיימת כשאנו מזהים שהגענו בשלום לבי"ס שדה חצבה, וכל מה שנותר הוא לדהור לאורך הכביש עד לתחנת הדלק, כשאנו מכבדים את יוני זקן השבט בהובלה וכיאה לנשיא מלווים אותו משני צדדיו בדירוג קל אל התחנה.
אפילוג
יצאנו בחמש והגענו בשתיים ועשרה – 9:10 שעות בברוטו, 8:10 שעות נטו.
את החיוך אי אפשר היה להוריד לאף אחד מן הפנים, גם לא עם טוריה, וכיף היה לראות את כל הרוכבים שהגיעו ונמצאים בשלבי ההתאוששות השונים, וגם את אלו שממשיכים ומגיעים אל התחנה. צ'ימיצ'ורי ראשון של שלושתינו, שהתגלה כשילוב של מאמץ גדול וראוי, כשעדיין נותר דלק במיכלים, שהתנהל לאורך יום שלם ברוח כל כך טובה ובשמחה גדולה, ריכוז עילאי של הנאה מ – ואהבה ל – רכיבה על אופניים בכלל, ובמדבר בפרט.
10.12.2013
יוסי פוקר אלוף ישראל לנוער 1979 וחבר נבחרת ישראל לנוער.
כיום ברוכבי ת"א (TACC) וממשיך להתחרות בכביש,
במרתון הרים ובסייקלוקרוס
