מרתון קופנהאגן האחרון, שהתקיים באמצע חודש מאי, הסתיים מבחינת משה לדרפיין בתוצאה מאכזבת של 4:44 שע'. יש רצים ורצות שעבורם זמן כזה נחשב להישג שאין לזלזל בו, אבל לדרפיין חזר לישראל מעט עצוב למרות שגם את הריצה הזו ביצע עם אננס על ראשו. "דילגתי על תחנות מים לאורך המסלול, ולקראת הסיום היו לי בעיות וכנראה התייבשתי", סיפר לדרפיין, "לא גמרתי טוב את המרוץ אבל לפחות הצופים נהנו, למרות שאני לא נהניתי. הפעם היה לי קשה, וגם לא קל לי לראות שלקח לי הרבה זמן לסיים את הריצה. רציתי לרדת מתחת לארבע שעות, הרגשתי שיש לי כוח אבל בסוף הטמפרטורות עלו ומזג האוויר התחמם. לפעמים עושים שטויות, מה אני אגיד לך. כשרצנו במרתון וינה בחודש שעבר, אותו סיימתי בתוצאה של 4:28 שע', הטמפרטורות היו נמוכות ולא היתה בעיה. הפעם הן עלו ל-20 וזה עשה את שלו".

ואיך הקהל המקומי וכלי התקשורת קיבלו אותך ואת האננס?
"אהבו אותי, הזמינו אותי לראיונות בטלוויזיה. גם רצתי הרבה לפני המרתון שם כי רציתי שכל העיר תכיר אותי. הפעם התוצאה לא היתה טובה ובקרוב אתחיל להתאמן בצורה רצינית ואיכותית יותר. לא סתם לרוץ, אלא לרוץ באופן איכותי עם תוכנית אימונים. עם ובלי אננס. בינתיים המטרה היא שואו, הצגה".

"אננס מתאים לצורת המחשבה שלי" | צילום: באדיבות משה לדרפיין

החיבור של לדרפיין והאננס החל במרתון וינה ב-2017 אליו יצא כשהוא חולה ואיך אפשר לרוץ מרתון בחו"ל כשחולים? רצים אותו לאט. ואיך רצים אותו לאט? עם אננס על הראש. אז לדרפיין הלך לחנות מקומית ורכש לעצמו את הפרי שמסמל חופש ומתיקות, הניח אותו על ראשו והשאר היסטוריה.

"עברתי בוינה שני ק"מ, ואז 10, והרמקולים התחילו לצעוק באנגלית ש'איש האננס מתקרב'", תיאר לדרפיין, "לא היתה לי ברירה, המשכתי לרוץ ופתאום הייתי בריא. חוסר ברירה זו המוטיבציה הכי גדולה עבור האדם".

מה בדיוק גרם לך להמשיך לרוץ במרתון בוינה?
"התגובות מהקהל. אננס מתאים לצורת המחשבה שלי, לתורה שלי, לפיה אנחנו צריכים לחיות בהרמוניה עם הסביבה וליצור סביבנו חברים טובים ומאמנים טובים, ואז מגיעים לתוצאות. המטרה של הריצה מבחינתי היא להוכיח שהכל אפשרי, להרים את השמיים ולהגיע הכי גבוה שאפשר".

לדרפיין, 69, יליד ראשון לציון ופנסיונר של חברת החשמל, כבר חווה על בשרו מצבים של חוסר ברירה ונאלץ להרים את עצמו מהמקום הנמוך ביותר. הוא לחם במלחמת ההתשה וגם בקרבות על החרמון במלחמת יום הכיפורים במסגרת שירותו בסיירת גולני, וכתוצאה מכך הוא סובל מהלם קרב. אחרי שהגיע כבר למשקל של 130 ק"ג שהביאו עמם בעיות בריאות שונות, הוא החל לרוץ בגיל 53. שנה אחר כך כבר השלים את המרתון הראשון שלו ומאז הספיק לרוץ את מרתון ירושלים עם עציץ על הראש, את מרתון לימסול עם בקבוק קולה ולרשום שיאים של 1:55 שע' למרחק של חצי מרתון עם האננס על ראשו, ו-54 דקות למרחק של 10 ק"מ. היום הוא מתגורר אצל מאמנו מוטי מזרחי ואשתו אנה בצור יצחק ורץ 30 ק"מ בכל יום.

"בחצי מרתון הקצב שלי טוב יותר כי אני מתחיל לאט את הריצה במטרה לייצב את האננס, ואז מגביר את הקצב", פירט לדרפיין, "בתחילת ריצות צפוף וגם מרחקי מרתון יוצאים לי תמיד ק"מ יותר כי אני מתחיל מהסוף כדי לא להפריע".

יש איזו שיטה מיוחדת להחזיק את האננס על הראש?
"כנראה מדובר בחושים שהיו לי בגלגולים קודמים ועכשיו אני חוזר אליהם. יש כאן מרכיב גנטי, גם סבתא שלי הלכה עם דברים על הראש. האיזון כולל גם את האמונה שהאננס לא יעוף, כמו שרצתי עם בקבוק יין 50 ק"מ והרגשתי שמשהו מחזיק אותו למעלה. יש כאן גם הרבה אימונים ועבודה קשה כשהמטרה היא ליצור קשר עם כמה שיותר אנשים, ולעמוד בייעוד של העם היהודי שהוא לחיות בהרמוניה האחד עם השני".

האננס הוא עבורך הטיפול בפוסט טראומה?
"הטיפול זה הכל, לא רק האננס. הוא האמצעי. הקשר עם האנשים זו המטרה, לגרום להם לחייך ולהפוך את הכל לאנרגיה טובה שבסוף משפיעה עליי בחזרה".