מאות נשים ותלמידות תיכון השתתפו במרוץ הנשים בראש העין ביום שישי האחרון. היה חם, היה לח, הריצה בשטח לא היתה קלה, ויחד עם זאת החוויה היתה מופלאה. מור שלזינגר חוזרת מרוצה עד כלות ממרוץ הנשים

מאת:מור שלזינגר

השבוע בחרתי להביא סיפורים אישיים של המשתתפות: סוזי דבוסקין שלא ויתרה והלכה את מקצה 4 הק"מ עם ענת מפורום נשים בספורט, ואוה אליאס שרצה את המרוץ לראשונה איתי.

באוויר היתה תחושה מיוחדת, ולא, זה לא בגלל השרב, היה שם פשוט חשמל ואנרגיות מדהימות. היטיבה לתאר זאת אחת הרצות המנוסות: "משום מה יש מיתוס בעולם הכללי גם אצל גברים ולצערי הרב גם אצל הרבה נשים, שנשים לא יכולות לפרגן אחת לשניה. מי שחושב את זה, פשוט לא ראה מירוץ כמו שהתקיים היום מימיו! הרגשתי כל כך הרבה פירגון וחום ואחווה. האווירה היתה של ביחד וכיף ולא של תחרותיות ולחץ מטורף. פשוט משהו מיוחד!"

מקצה 4 ק"מ: סוזי דבוסקין
סוזי דבוסקין, מוכרת לכולנו מטריאתלון נשים, והמוטו המפורסם שלה: "כל אחת מנצחת". למרוץ הנשים היא הגיעה עם פציעה, אבל על החוויה היא החליטה שהיא לא מוותרת. אל סוזי הצטרפה ענת, גם היא מפורום נשים בספורט שתכננה לרוץ את מקצה 8 הקילומטרים, אבל הגב אמר אחרת. יחד הן הלכו, כל הדרך וזכו לחוויה מיוחדת.

"הגעתי למרוץ עם הרבה חששות, אחרי שהפציעה בברך ערערה לי את כל הבטחון העצמי בהליכה למרחק כזה. הגעתי בין השאר בגלל המחוייבות שלי לנשים, ולמרוץ עצמו, וענת פשוט הצילה אותי בנוכחות שלה. במקום לקבל חוויה קשה ובודדת, פשוט נהניתי. הליווי של ענת, הביחד שלנו, הפך מסלול שהיה אמור להיות מאוד קשה וארוך למשהו מאוד מהנה. זו היתה הליכה חברתית והיה פשוט מקסים," סיפרה דבוסקין.

"אני ממליצה לכל המתלבטות להגיע ולהשתתף במרוץ בשנה הבאה. במיוחד מי שעדיין לא עשתה זאת. פשוט בשביל החוויה המיוחדת: המרחק, החוויה של נשים בלבד, עם כל הפרגון, זו פשוט חוויה מיוחדת, ואני ממליצה בחום. אני גם ממליצה למארגנים להוסיף עוד נקודות מים בשנה הבאה," אומרת סוזי בחיוך ומוסיפה, "אני גם מוצאת יתרון גדול לחזור למרוץ הזה שוב, שנה אחרי שנה. מעבר לחוויה הייחודית של המרוץ הזה, אפשר משנה לשנה להשוות למצבנו שנה קודם, ולמדוד את השיפור בכושר הגופני, את ההתקדמות ביעדים. למשל אצלי באופן אישי בשנה הראשונה בקושי עשיתי את הארבעה קילומטרים, בשנה השנייה כבר רצתי את שמונת הקילומטרים, שנה שלישית עודדתי בצד, והשנה חזרתי והלכתי את ארבעת הקילומטרים. זוהי אפשרות ייחודית למדוד, להשוות ולהכיר את עצמנו."

סוזי דבוסקין על הפודיום במרוץ הנשים: "כל אחת מנצחת" (צילום: יעל)

מקצה 8 ק"מ: "מה חימום? איך יהיה לנו כוח לרוץ אחר כך?"
אוה אליאס נרשמה למרוץ הנשים למקצה 8 הקילומטרים עם חברתה לאימונים הילה אדמתי. אוה, בלונדינית קצוצת שיער, מדליקה ופלפלית, התמודדה עם המרחק הזה במירוץ בפעם הראשונה, מראש סיכמנו דרך הפורום שנרוץ ביחד ואני אהיה החונכת שלה (או כמו שאנחנו מכנות את זה בפורום: "דולה").
מכאן, אני מעבירה את הבמה לאוה, ולסיפור הריצה שלנו מהעיניים שלה:

בבוקר המירוץ, הגענו מוקדם עם הרבה פרפרים בבטן, וקצת חששות, וכמובן גם השרב הצפוי מילא אותנו פחד. לאט לאט החלו להגיע עוד נשים שהכרנו, נשים נוספות ששמענו עליהן מהפורום, התחלנו לדבר ולאט לאט גם הלחץ החל להשתחרר. ואז הגיעה מור ומשכה אותנו לחימום. ישר נבהלנו: "מה חימום? איך ישאר לנו כוח למרוץ עצמו?" אבל כמו ילדות טובות התחלנו לרוץ אחרי מור, אפילו עשינו כמה מתגברות, ואז הגענו לקו הזינוק.

מייד אחרי הזינוק מצאתי את עצמי רצה ליד מור כתף לצד כתף, ופתאום הסתיימה הדרך הסלולה, עברנו לדרך עפר, והתחיל הקושי הגדול. לאורך כל הדרך מור דיברה אלי בקול רך ורגוע: "מעולה אוה, קצב מעולה." אני, מרוב התרגשות וחום והדופק, שהיה כבר בשמיים רק חיפשתי את תחנת השתייה. מייד אחרי תחנת השתייה הגיע קטע מאוד קשה של אבנים גדולות, והייתי צריכה להזהר מאוד לא ליפול, ולא לעקם את הרגל, וסוף סוף הגיע הסיבוב של ה-4 ק"מ. בדרך חזרה פגשנו מולנו את שאר הבנות, ואת הילה שתוך כדי המרוץ שלה צעקה לי כל הכבוד, עודדה, והמשכנו לרוץ.

הדרך חזרה היתה לי מאוד קשה, ממש הרגשתי שאפסו כוחותי. בלב אמרתי לעצמי: "זהו זה, עכשיו אני שוכבת פה על הרצפה, ושהאמבולנס יבוא ויקח אותי". ואז אני שומעת את מור לצדי אומרת בקול רגוע: "את בקצב מעולה, אנחנו עוד מעט מסיימות". בעליה רציתי להפסיק, ופתאום מור אומרת לי שוב ושוב: "אוה, מעכשיו זה רק בראש", ופתאום הרגשתי שבאמת הרגלים רצות לבד, ואני רק צריכה להחליט שאני מסוגלת. ואם רק מחליטים שהולכים עד הסוף זה אפשרי.

לקראת הסוף בעלייה, אני מפנטזת על האמבולנס שראינו בכניסה, ואיך אני נשכבת שם על המיטה עם המיזוג, ופתאום מור אומרת לי "זהו, זה הסוף עוד מעט אנחנו נותנות ספרינט". ואני בראש: "איזה ספרינט? העורק הראשי שלי תיכף מתפוצץ", ופתאום עברנו את האמבולנס, ואני מרגישה את היד של מור בתוך היד שלי, ואני אומרת לעצמי: "זהו! עשיתי את זה! עשיתי את זה בגדול!" ואנחנו עוברות ביחד את קו הסיום, איזה אושר! איזו חוויה!

האושר שאחרי – משמאל לימין: אוה, מור, סוזי והילה (צילום: דן דבוסקין)

כמה דקות אחר כך הגיעה הילה, ואחריה שאר החברות. היינו פשוט בעננים. זהו, זה סיפור מרוץ הנשים הראשון שלי: חוויה שאני אזכור לכל החיים. להתראות בשנה הבאה, במרוץ נשים 2010.