ההכנות למרוץ החלו ערב קודם. בדרך כלל מדובר בארוחת פסטה עתירת פחמימות, בהצמדת הצ'יפ לנעל ובתליית המספר על קדמת החולצה. הפעם, בהתאם לנסיבות החיים ולעומס, הדבר כלל גם את איסוף הערכה כולה מהאוהל הקטן, שנותר שומם ברחבת כיכר רבין, לכל אלו שלא הספיקו לאסוף את הציוד בזמן (היינו שם אני וכמה אנשי קבע במדים שהגיעו מדרום הארץ). אבל הספקנו, ארי ואני, גם אם ברגע האחרון, לקחת את הציוד
מאת:יעל חלק
בלילה שלפני, הבעל ישן אצל אבא שלו (שהשתתף בעצמו במקצה החצי מרתון), וישנתי במיטה הזוגית צמודה לאחותי דווקא, שהגיעה מביתה הדרומי, כדי שנצא יחד למקצה ה- 10 ק"מ- המרוץ הראשון שלה. אבל ידעתי שאותה אאבד בין הרצים כבר בתחילת המרוץ או אולי כמה קילומטרים אחרי שיתחיל והשותף שלי לריצה הזאת יהיה בני הבכור, ארי בן שמונה חודשים, שהיה גם השותף לאימונים בפארק הירקון כשהוא בעגלה.
את השעון המעורר כיוונתי לשעה שש בדיוק (הוזנקו ב-7:40), אבל דקה אחת לפני ארי הודיע שהתעורר- בדיוק בזמן ושעה מוקדם מהרגיל. נראה שגם הוא התרגש מהמעמד. התלבשנו, לקחתי לנו שתי בננות והספקתי לדחוף לתחתית העגלה גם רסק פירות כדי להשביע את רעבונו של התינוק.
התינוק גילה רעננות מפתיעה. עשרות אלפי האנשים עניינו אותו, מזג האוויר המצוין אפשר לו להביט לכל הכיוונים בהתרגשות, המוזיקה סיפקה לו קצב. רגע לפני ההזנקה חגרתי אותו בעגלה, והוא- עצם עיניים ונרדם- כמו תינוק.
יצאנו לדרך וזו הייתה חתיכת דרך מופלאה: רצים פולניים העיפו מבטים מודאגים לאחור והשקיטו אותי בקביעה- הוא ישן! איזה חמוד! רצים מצחיקים הודיעו לי- הוא עוקף אותך! הוא מוביל! הוא יחצה את קו הסיום לפנייך! מפרגנים אחרים צעקו- כל הכבוד! איזה יופי! אתם מדהימים! וכמה נשים הגדילו לעשות וקבעו- את מעוררת השראה! גם ראש העיר, רון חולדאי, הצטרף לשרשרת המעודדים בפינת רוטשילד וצעק- כל הכבוד לאמא ולתינוק! תמשיכו ככה! אז המשכנו. עד שחצינו את קו הסיום, ובדיוק אז הוא פתח העיניים במבט ששואל- זהו זה? עשינו את זה?
יעל מחזיקה את בנה,הארי ואחותה טלי
צילום: מיכל חלק
ואכן עשינו. זו הייתה הריצה המרגשת ביותר שלי. הפידבקים והאהבה האדירה שקיבלנו גרמה לי להרגיש שריחפנו את הדרך כולה. ברגעים הספורים בהם היה לי קשה, באחת העליות, כשחשבתי להאט את הקצב, נצמדה אלי רצה אחת, שהציגה את עצמה ושאלה- איך אנחנו מתאמנים יחד וכמה זה קשה או כיף ובגלל שזה באמת הרבה יותר כיף מקשה, הייתי מוכרחה להמשיך לרוץ בקצב הגיוני, יחד איתה ולצלוח את העלייה ההיא.
בסיום המרוץ עמדנו יחד בתור לקבל מדליה. יחד איתנו עמדנו בתור גם האנשים שמעוררים בי השראה: אחותי, טלי, אמא לארבעה זאטוטים, שסיימה בהצלחה את המרוץ הראשון שלה, אבא של בעלי, מוטי, שסיים ריצת 21 קילומטרים, בת הדודה שלי, אדווה, בן הדוד, שי, והחבר של בן דוד אחר, ערן, שסיימו גם הם ריצת 21 קילומטרים, הקולגות מהעבודה, ניר ועומרי, שרצו במקצה ה-10 קילומטרים (ובראש היה גם אחי, זיו, שבעוד 11 שבועות יתחרה בתחרות איש הברזל הראשונה שלו) וכולכם, עומדים שם יחד איתי, גורמים לריצה להרגיש כמו הדבר הכי טבעי ונורמאלי שיש. האנשים שישנים בשש בבוקר של שבת, במקום לצאת לדרך, הם המשוגעים האמיתיים.
