מאת: יורגן תואלן, המקור המחקרי כאן; תרגום והרחבה: תומר גמינדר, ספורט למחשבה
צ פ ו | ההדמיה של ANSYS המציגה את הרסס הטיפתי ונגיף הקורונה
קשה להגזים בחשיבות הפעילות הגופנית בימים טרופים אלה. הראיות התומכות בתועלות הבריאותיות של פעילות גופנית סדירה בכל הגילאים ברורות היום יותר מאי פעם. שורה ארוכה של מחקרים ממחישים זאת בבירור. בקרב מבוגרים יש ראיות חזקות להשפעה המגינה של פעילות גופנית בהקשר של מגוון רחב של מצבים כרוניים הכוללים מחלות לב כליליות, השמנת יתר, סוכרת מסוג 2, בעיות בריאות נפש ובידוד חברתי. אצל ילדים וצעירים, פעילות גופנית סדירה קשורה לשיפור הלמידה וההישגים, שיפור בבריאות נפשית ובכשירות מערכת הלב וכלי הדם, ותורמת גם לרמת משקל בריאה.
מה המרחק הבטוח בין רצים ורוכבים בעידן הקורונה? | צילום: Image by Gerd Altmann from Pixabay
מנגד, חוסר פעילות גופנית והתנהגות יושבנית פוגעת בבריאות. כאשר מחקרים מציעים כי זמן היושבנות קשור לתמותה מסיבה כלשהי ותמותה קרדיווסקולרית, ולסיכון לסרטן והסיכויים לשרוד אותו. השפעות דומות נראות בילדים שבהם התנהגות יושבנית קשורה לכושר קרדיווסקולרי נמוך והשמנת יתר. למשל מחקר של מיירס מ-2002 הראה שבמבוגרים בני 60 ירידה של MET אחד בכושר העלתה את התמותה ב-12% – ירידה דומה או קטנה מזו שנראה אצל מבוגר רגיל בן 60 שנכפה עליו להישאר בבית למשך חודש. בדומה, אצל צעירים פעילים שהפחיתו פעילות נמצאה ירידה של כ-0.5% ב-VO2max מדי יום ואבדן מסת שריר של כ-3% בשבועיים.
ההשפעה המגינה של פעילות גופנית
האם מרחק של 2 מטר מספיק בריצה?
עם זאת, כמו שכולנו מכירים, נגיף הקורונה מופץ דרך טיפות זעירות הנפלטות ממערכת הנשימה שלנו בזמן נשימה, דיבור, התעטשות ויכולות להגיע למרחקים מפתיעים. באופן שלא יפתיע את רובנו כאן, בזמן פעילות גופנית לא רק שאנחנו משחררים הרבה יותר טיפות זעירות לאוויר עקב הנשימה המוגברת, פליטת נוזלים מוגברת ממערכת הנשימה ועוד, אלא שהדינמיקה הרבה שמאפיינת פעילות גופנית יוצרת מצבים בהם אנשים לידנו עלולים להגיע לאזור בו טיפות כאלה נשארו באוויר גם מבלי להיכנס לתחום 2 המטר.
בימים אלה, כאשר אנו פועלים להחזרת הפעילות הגופנית האישית למרחב הציבורי, אין ספק כי פעילויות כמו הליכה, רכיבה וריצה נמצאות בראש הפעילויות הבריאות והבטוחות. עם זאת חשוב למצוא את הכללים אשר יאפשרו לקיים פעילויות אלו בצורה בטוחה ככל האפשר ולמזער את הסיכון להדבקה. נושא זה עמד במוקד מחקר מאוניברסיטת קו-לובן (בלגיה) ) ואיינדהובן (הולנד).
הכללים שהתבססו בארץ מדברים על שמירת מרחק הטיפוסי של 2 מטר. מרחק זה נראה אפקטיבי בעת עמידה במקום או במקום עם מעט רוח. אבל בזמן הליכה, ריצה או רכיבה כללים אלה אינם מספיקים עוד. כשמישהו מתנשף, מתעטש או משתעל בזמן ריצה, החלקיקים נשארים באוויר, והאדם שרץ מאחור עובר דרך ענן טיפות זה.
בכל העולם יאלצו לחוקק כללים חדשים לפעילות ספורטיבית | צילום: קורונה צילום: Image by Alexandra_Koch from Pixabay
החוקרים הגיעו למסקנה זו על ידי הדמיית של חלקיקי רוק במהלך תנועה (הליכה וריצה) במיקומים שונים (זה ליד זה, באלכסון מאחורה, וזה מאחורי זה). מודלים כאלה משמשים בדרך כלל לשיפור הביצועים שכן המצאות בדראפט מסייעת מאוד כמו שיודע כל רוכב אופניים וכמו שהדגימו יפה בשבירת גבול השעתיים במרתון. אבל כשמסתכלים על הווירוס קוביד 19, המטרה שלנו הפוכה – אנחנו רוצים להתרחק מאותו אזור – כך לפי המחקר.
תוצאות המחקר מומחשות על מספר אנימציות ואיורים, בהן ענן הטיפות שמותיר אחריו אדם ניכר בבירור. "אנשים אשר מתעטשים או משתעלים מפזרים טיפות בכוח גדול יותר, אך גם אנשים שרק נושמים ישאירו חלקיקים מאחור". הנקודות האדומות בתמונה מייצגות את החלקיקים הגדולים ביותר. אלה יוצרים את הסיכוי הגבוה ביותר לזיהום אך גם נופלים מהר יותר. "אבל כשעוברים בתוך הענן הזה, הם עדיין יכולים לנחות על הבגדים שלכם", אומר פרופ' ברט בלוקן.
הטווח והמרחב לספורט המומלץ על פי המחקר
מתוך ההדמיות נראה כי התרחקות חברתית ממלאת פחות כאשר שני אנשים רצים זה ליד זה בסביבה מעוטת רוח, כאשר הם רצים/הולכים אחד ליד השני. הטיפות נוחתות מאחוריהם. גם כאשר ממוקמים באלכסון זה לצד זה הסיכון קטן יחסית. הסיכון לזיהום הגדול ביותר הוא כאשר נמצאים ממש אחד מאחורי השני, בלב הדראפטינג.
על בסיס תוצאות אלה המדענים ממליצים כי המרחק בין שני אנשים ההולכים זה מאחורי זה באותו כיוון, צריך להיות לפחות 4-5 מטר, לריצה ולאופניים איטיים המרחק צריך להיות 10 מטר ולרכיבה מהירה לפחות 20 מטר. כמו כן, כאשר עובר מישהו מומלץ לעבור נתיב מוקדם, למשל 20 מטר לפני העקיפה ברכיבה.
זהו מידע חשוב שיש לקחת בחשבון, ומכניס לפרספקטיבה סגירת פארקים ומקומות אימון מסודרים אחרים. ובימים אלה, אולי הדרך הטובה יותר היא פשוט לרוץ לבד ברחובות, או לפחות לשמור מרחק מספיק.
