לפני כמה שבועות עלה פוסט בקבוצת הפייסבוק "Secret Tel Aviv" שאי אפשר היה להתעלם ממנו. בפוסט היה כתוב כך: "מחפשת שותף (אבל שונה ממה שאתם חושבים). מחפשת מישהו שמתכנן לרוץ את מרוץ הלילה של תל אביב ומוכן לסחוב, או יותר נכון לגלגל אותי על כיסא גלגלים במרוץ. בכל מצב אחר הייתי שמחה לרוץ שוב על המסלול הזה אבל כרגע אני פצועה ברגל ונעזרת בקביים (7.10 תבינו לבד). אז אם אתם מחפשים אתגר ועל הדרך תעשו מצווה ותחסכו ממני את הקושי של לראות את המרוץ מבחוץ, דברו איתי".

לכתבות נוספות בנושא:
טל כרמל מציג: 50 מרתונים בשנה לכבוד גיל 50
המרתוניסט שנפצע בעזה הציג את הנעל הרשמית של מרתון ירושלים
הלוחם שנפצע בעזה מגיע לרוץ לזכרו של חברו במרוץ סביון ה-14

מי שכתבה את הפוסט הייתה אור אלמקייס בת ה-26, שבשנים האחרונות הפכה את הריצה לתחביב העיקרי שלה, וב-7 באוקטובר הריצה הייתה זו שהצילה את חייה. כעת, ארבעה חודשים אחרי, היא נמצאת בשיקום ובזכות הפוסט הזה קיבלה חיבוק גדול בכל פלטפורמה אפשרית, הרבה מעבר לגבולות אותה קבוצה בפייסבוק. בראיון מיוחד לשוונג, היא משתפת בכניסה שלה לעולם הספורט, בסיוט של 7 באוקטובר וגם בדרך שהובילה אותה לכתוב את הפוסט הזה ולמצוא את בראל אדם, האיש שנבחר "לגלגל" אותה, כלשונה.

הפוסט מסיקרט תל אביב | צילום מסך

אור, ספרי קצת על הכניסה שלך לעולם הריצה
"לפני בערך שלוש שנים, בתקופת הקורונה, נחשפתי קצת יותר לעולם הריצה והספורט באופן כללי. אני במקור מהצפון, ובקורונה מצאתי המון זמן פנוי והחלטתי להתחיל לרוץ. אני בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, מחנכת שלוש שנים בבית ספר. אני באה מבית שהוא מאוד אוהב ספורט, אמא שלי עשתה איש ברזל בארה"ב לפני שלוש שנים בערך, ממש מתאמנת, ובזמנו עוד הייתה לה קבוצת ריצה בצפון, אז בקורונה הצטרפתי אליהם לאימונים. הייתי הכי צעירה שם, אבל החלטתי שאני רוצה לנסות וככה גיליתי את עולם הספורט".

ואיך זה התגלגל משם למרוצים?
"להפתעתי כבר במרוץ הראשון, מרוץ מקומי בצפון, זכיתי במקום הראשון בקטגוריית הגיל שלי, ואז הבנתי שלא רק שאני אוהבת את זה, אני גם טובה בזה. הגנים של אמא לשמחתי השפיעו לטובה. התחלתי להבין שאני יכולה לקפוץ מדרגה הרבה יותר מהר ממה שאני חושבת. מ-3 או 5 ק"מ זה מהר מאוד הפך ל-10 ק"מ ותוך פחות משנה הגעתי כבר לחצי מרתון ב-1:53 שעות. בעיקר בזכות זה שהיה לי את הפנאי להתאמן. לפני בערך שנה וחצי גילו לי פריצות דיסק בגב, בעקבות תפקידי בצבא כחימושניקית, ואז זה האט טיפה את הקצב של האימונים, אבל עדיין הייתי באימונים מיועדים לחצי מרתון בטבריה בינואר 2024, ואז בתקווה למרתון מלא בירושלים לאחר מכן".

אור אלמקייס במרתון טבריה | צילום: פרטי

מה הסיפור שלך מאותה שבת שחורה?
"ב-7 באוקטובר עבדתי ב-NOVA, הצלחתי לברוח מהשטח בשעה יחסית מאוחרת, רק לקראת 8 בבוקר. בסביבות 8:15 עזבתי את הרכב והתחלתי לרוץ בתוך איזה שטח פתוח, השטח שרואים בכל הסרטונים. אחרי בערך 20-30 דקות של ריצה, ראיתי איזה פרדס, שחשבתי שהוא יחסית מוגן. בדיעבד אני יודעת שזו הייתה טעות, כי היו מחבלים שם לפני וזו הייתה מלכודת. ברגע שנכנסתי לפרדס, מי שהיה לידי נורה ונופל, ורגע אחרי נוריתי גם, ברגל ימין ממש מאחורי הברך".

"היה לי הרבה מזל, כי הכדור נכנס ויצא, שום רופא לא יודע להסביר איך הוא עבר בצורה כזאת מדויקת… מיד עושים לי חוסם עורקים, מישהו שאני לא מכירה, ובמקביל אני מנסה לשלוח את המיקום שלי ומבינה שאין מי שיבוא לחלץ אותי. ואז אני פשוט ממשיכה לרוץ, עם החוסם עורקים, עם הדם… אני מניחה שזה אדרנלין שמשחק תפקיד משמעותי בשלב הזה, ולשמחתי אני גם לא מאבדת עשתונות".

זו הריצה שעזרה?
"אני יודעת להגיד שאם זה היה קורה לי לפני שלוש שנים, לפני שהתחלתי לרוץ, לא הייתי עומדת בזה, לא ברמה הפיזית של ריצה, וגם לא מעבר לזה, בלהסדיר נשימה, בלהיות מפוקסת ובדברים נוספים שלמדתי עם השנים מהספורט. אני יודעת להגיד שהיה לי את הסיבולת לב-ריאה כדי לרוץ, הייתה לי נחישות, הקול הזה בראש שאומר שאני חייבת להמשיך לרוץ, שאין צ'אנס אחר. הריצה לגמרי הצילה לי את החיים, לא מפחיתה מהערך של זה לרגע. אני יודעת טוב מאוד מה קרה אחרי שאני רצתי בכל האזור הזה, ואנחנו יודעים להגיד שגם אחרי ארבע שעות היו שם מחבלים. במצב אחר, כנראה שלא היינו מדברים עכשיו".

אור אלמקייס בבית החולים אחרי הפציעה | צילום: פרטי

איך הצלחת לצאת משם בסוף?
"רצתי והתחבאתי ורצתי והתחבאתי לפרקים, כי כל הזמן ראינו מחבלים מסביבנו, ובאיזה שלב אני מבינה שיש הפוגה מהיריות ואני מחליטה שאני יוצאת מהאזור שאני נמצאת בו וחוזרת לשטח הפתוח, כי אני שומעת שם חבורה של חבר'ה מהמסיבה. אני רצה אליהם חזרה, וביחד אנחנו מצליחים לעצור רכב ומפנים אותי לכיוון צאלים, ואחרי כמה שעות הגעתי לסורוקה לטיפול.

ומה גילו הרופאים?
"אז הפגיעה היא בעיקר בשריר, ויש לי בעיה בהולכה העצבית ברגל. אני עושה עכשיו הרבה פיזיותרפיה, הידרותרפיה וחשמל. העניין הוא שזה גם החמיר לי את הבעיות בגב, כי כל הגוף קרס לעבר הברכיים והכל החמיר. אני בתהליכים של בדיקות להבין עד כמה המצב שלי חמור, אבל אני מבינה שאני לא צפויה בשנתיים הקרובות לרוץ… אני עדיין עם קביים וגם כשאני אסיים איתם, הרגל מאוד חלשה".

עובר לך בראש הרצון לחזור לספורט?
"ברור, זה הדבר הראשון שחשבתי עליו. אני מניחה שאני אפתח לעצמי פשוט תחוום חדש שלא הכרתי עד עכשיו, שזה שחייה. זה קצת מצחיק, כי כשהייתי בחו"ל לפני 7 באוקטובר דיברתי עם אמא שלי שאני רוצה לעשות פעם ראשונה טריאתלון, והיא אמרה לי שהיא תרשום אותי לשיעורי שחייה. עכשיו אני אירשם מסיבות אחרות".

אור אלמקייס | צילום: פרטי

מה גרם לך להחליט לפרסם את הפוסט הזה?
"אם הייתי רואה את הפרסום של המרוץ סתם ככה, הייתי ישר קופצת ונרשמת ומתרגשת לקראת זה, אבל דווקא בגלל שאני נמצאת היום במקום שהוא בלי שגרה, שהוא מאוד מנוכר, אמרתי לעצמי איך אני יכולה בכל זאת להצליח אפילו קצת להחזיר לעצמי את התחושה האת של הספורט, גם אם זה יהיה ברמה מאוד שולית. ואם עושים את זה במקומות אחרים, אז למה שאני לא אוכל לעשות את זה. בנוסף, כולנו יודעים שבאינטרנט ברגע שאתה מדבר על משהו או מחפש משהו, אז קופצים לך דברים שקשורים אליו, ואז קפץ לי סרטון מחו"ל של מישהו במרוץ כזה עם עגלה מיוחדת, וזה רק חידד לי את ההבנה שזה אפשרי".

ועדיין זה אמיץ מאוד לכתוב כזה פוסט
"הפוסט הזה כמו שהוא היה כתוב לי בפתקים כבר שבוע, לקח לי זמן להתבשל עליו ולהבין מה אני רוצה, מן הסתם בקבוצה יש לא מעט חברים שאני מכירה, אז זה היה מביך מבחינתי עוד יותר, ואמרתי לעצמי 'טוב, במקסימום אם לא תהיה היענות אני אמחק אחרי כמה דקות ואעשה כאילו לא קרה כלום. להפתעתי קרה ההפך הגמור, זה התפוצץ ותוך שעה קיבלתי מאות הודעות בפרטי, תגובות מאנשים, ואפילו חברים של אמא שלי, אנשי ברזל, פנו אליי. הופתעתי ממש לטובה. רק בפייסבוק באותו יום אחרי כמה שעות קיבלתי בערך 500 תגובות, באיזשהו שלב פשוט הפסקתי לפתוח את הפייסבוק…"

ואיך הגעת לבראל?
"לבראל ולי יש היכרות מוקדמת, אבל לא התראינו כמה שנים, ולשמחתי הוא שלח הודעה בווטסאפ. ואז הבנתי משהו מאוד ברור – שבתוך כל האנשים שמציעים, אני צריכה רגע לחשוב על הריאליות ועל ההבנה שאני רוצה שזה יהיה בן אדם שיש לי איזה חיבור איתו, שאני ארגיש בטוחה, ושהוא יודע למה הוא נכנס. אני עוקבת אחרי בראל ויודעת שפיזית אין ממה לחשוש, וגם מנטלית לפי העשייה שלו הבנתי שאני יכולה לסמוך עליו".

בראל אדם | צילום: פרטי

בראל אדם מוכר לרבים בקהילת הריצה. הוא מאמן בקבוצת אדידס ראנרס וגם רץ חזק בפני עצמו. בנוסף, הוא איש חיי לילה ומסעדן, וגם מי שהקים את עמותת "המלאכים של ערן" ומוביל אותה עד היום בעשייה חברתית מדהימה, שמתחילת המלחמה התגייסה במלואה למען החיילים והמפונים.

הפגשנו את בראל ואור עוד לפני שרצו בפעם הראשונה יחד, והוא סיפר איך החיבור קרה מהצד שלו: "יצאתי מאימון שהעברתי וחבר שלח לי את הפוסט בסיקרט תל אביב. הוא אומר לי לשלוח בקבוצת הריצה שלי אולי מישהו ירצה, והתסכלתי וראיתי שזו אור – אז שלחתי לה מיד הודעה – שרק אני עושה את זה, שאין אופציה אחרת. זו זכות בשבילי, ואני מוקיר לך תודה על הזכות ללוות אותך ולהיות ביחד בחוויה הזאת".

איך זה עובד טכנית?
"אנחנו נגלה, ניפגש ונתכנן את הדבר הזה. העגלה שנרוץ איתה זו עגלה שונה, טיפה יותר מוגבהת ויותר מתגלגלת, צרה יותר, מתאימה למרוץ. אנחנו נצטרך לעשות כמה טסטים וכמה אימונים לעניין. ונעשה את זה כמו גדולים".

בראל אדם | צילום: פרטי

בראל, מה יש לך להגיד לאור?
"מסר שאני חושב שצריך לקחת מהדבר הזה, זה שקיבלת זכות לתת לאנשים לראות דרכך שאפשר וצריך להמשיך, ואם את לוקחת את הדבר הזה ואומרת שאת לא מרחמת על עצמך ואת באה ועושה את זה, אפשר למצוא את הדרכים לזה. אפשר להגיד – זה המצב, בוא נפיק מזה את המקסימום. וזה מעורר השראה בעיניי".

כמה זה משמעותי בשבילך?
"מתחילת המלחמה אני מתעסק בעמותה בסיוע לחיילים ולמשפחות, אז כל העשייה שלי בארבעת החודשים האחרונים היא סיוע למי שאפשר. ופה נכנס איזה סיפור שנגע לי ברמה האישית – גם מדובר בחברה, גם מדובר בתחביב הכי גדול שלי שזה ריצה, וגם מדובר בדבר הכי חשוב בעולם, שזה להיות בשביל מישהו אחר. כשכל זה מתחבר ביחד, אין דבר יותר משמעותי מזה בעולם. וכל מי שאני מספר לו מתרגש מזה, זה מרגש בעיקר מהצד שלה, של דרך ההתמודדות, של להיות השראה עבור אחרים. יהיו פה אנשים שיראו את זה ויבחרו לא ליפול לקורבנות אלא להסתכל על איך קמים ואיך מתמודדים. זו התרגשות וגאווה".

בראל ואור בריצה המשותפת הראשונה שלהם | צילום: פרטי

אור, ציפית שזה יגיע לעוצמה כזו תקשורתית?
"ממש לא, כתבתי את זה באמת בהכי ספונטניות, אמרתי אולי יפנו כמה אנשים, ופתאום זה התפוצץ ברמה כזאת, ואני חושבת שזה בגלל שזה לא רק הסיפור שלי, אלא כרגע גם הסיפור של עוד המון אנשים, ואם יצא ודיברתי אפילו בשם חלקם, אז זו זכות. אני מסתכלת על הרצון לחזור לשגרה, לנהל את החיים שהיו לי לפני עד כמה שאני יכולה, גם אם יש לי איזו מגבלה, מבחינתי היא לא קיימת ואני עושה את כל מה שאני יכולה כדי כן להצליח להיות האור שהייתי לפני, גם אם זה אומר שאני צריכה לרשום פוסט כזה ושהוא יתפוצץ".