שבועיים לפני הזינוק לישראמן נגב יצאה מור שלזינגר למחנה אימונים מסכם. היא הייתה עייפה, זה כאב לה וגם ריגש. בסוף היא נשארה עם השאלות
מאת:מור שלזינגר
ספירה לאחור: שבועיים לישראמן (אמא'לה!)
השבועות האחרונים של ההעמסה לפני הישראמן מתאפיינים באופן מפתיע בהרבה … עומס. תחושה כללית של עייפות, אני הולכת לישון עייפה וקמה עייפה לאימון. מתחילה אימון ברגליים כואבות ומשתדלת לא לחשוב יותר מדי, פשוט לעשות. לאט לאט הימים עוברים, עוד אימון ועוד אימון והחידוד (טייפר) מתקרב. אבל קודם כל ולפני הכל צריך לצלוח את ההעמסה הגדולה מכולן- מחנה אימונים של הקבוצה, באילת, על מסלול התחרות.
שנה שעברה כבר הייתי במחנה אימונים במתכונת דומה, בניצוחם של ליאור זך מאור ואבי חיים. השנה חבר אליהם גם גל תיכון ומהיכרות עם הנפשות הפועלות, אני כבר ידעתי שיהיה מחנה מדהים, מתוקתק ואני גם יודעת בוודאות שקל זה לא יהיה. ליתר דיוק זה הולך להיות קשה, מאוד קשה.
יום חמישי: "רק בגלל הרוח" (שלושה ימים לחידוד)
המחנה התחיל ברכיבה על מסלול התחרות. התחלנו בטיפוס לנטפים ולאט לאט אני נזכרתי כמה אני אוהבת את הנופים הדרמתיים של אילת. הגעתי למעלה ומייד פגשתי, מכרה ותיקה, הרוח. רבים חושבים שמה שקשה בתחרות הזו, באילת, זה הטיפוס הארוך לנטפים. לדעתי דווקא היא החלק הקל. ההתמודדות עם רוח הפנים ורוחות הצד המטורפות, למעלה בהרים, זה החלק שקשה לי. שכחתי כמה שהרוח הזו יכולה לתסכל, מזל שהיה מחנה אימונים להזכר. ונזכרתי היטב. ארבע שעות אחרי ירדתי חזרה למטה. מפרץ אילת נפרש מולי, מנצנץ בשמש מבעד להרים, מעבר לכל עיקול ועיקול והנשימה נעתקה. אחד הנופים היפים בעולם, בעיניי
ברכיבה בהרים אני פוגשת מכרה ותיקה – הרוח
צילום:פטר ויינהרט
חזרתי לשטח ההחלפה המאולתר, נעלתי את נעלי הריצה ויצאתי לדרך, רק כדי לפגוש את… הרוח! הפעם לא הייתי לבד. דורה, ספורטאית מוכשרת ורוכבת מדהימה, רצה איתי. הזמן עבר מהר, הרבה יותר, בזכות העובדה שהיינו שתיים.
אחר הצהריים שחינו בים האדום, להכיר את מסלול התחרות והזדמנות חשובה, במיוחד עבורי שבדרך כלל שוחה לבד, לתרגל דרפטינג. מהר מאוד אני מצאתי את הפרטנר המוכר שלי משנה שעברה, זוהר ועוד אימון שחייה עבר בנעימים, לא לבד.
שחייה בים האדום
צילום: יוסי רובננקו
היתרון במחנה אימונים הוא בניתוק המוחלט משאר החיים. פתאום, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להתאמן, לאכול ולישון, ממש פשוט. אבל ההבדל הגדול עוד יותר מבחינתי הוא באנשים. פתאום אני לא לבד, מוקפת אנשים שחווים כמוני את אותן החוויות, נהנים כמוני, סובלים כמוני, והביחד הזה הוא פשוט חוויה מדהימה.
יום שישי: רכיבה סוציאלית ושחייה שלא נגמרת (יומיים לחידוד)
הבוקר התחיל ברכיבה "סוציאלית": דבוקה קטנה, קצב נוח, סובבנו רגליים למעלה בהרים. זו הייתה הזדמנות לשוחח, להחליף חוויות ולהנות מהיחד. הרגליים היו מלאות מרץ, ומוצאתי עצמי שוב ושוב בקדמת הדבוקה, מובילה וסופגת את הרוח ואז יורדת לאחור, לאסוף על הגלגל שלי את מי שנשר ולעזור לו לחזור לפלוטון. בשלב מסויים אנחנו מגלים שמישהי בדבוקה חוגגת יום הולדת ומגיעים לסיירים בשירת "היום יום הולדת" אדירה שמפתיעה מאוד את מי שמגיע מולנו.
אחר הצהריים, אימון שחייה, עצים יותר, כבר בהתחלה מוצאתי עצמי מאחור, עם מים במשקפת. עצרתי, סדרתי ומאותו רגע מצאתי את עצמי במרדף אחר הדבוקה. הקצב היה חזק לי מדי. לאט לאט נגמרתי ומצאתי את עצמי לבד. סיבוב ועוד סיבוב, השחייה הזו פשוט לא נגמרה. כולם היו כבר מחוץ למים. בראש עברו מחשבות, "להפסיק הכל ולצאת עכשיו", אבל המשכתי. יצאתי מהמים מיואשת. הכתף דיממה והצוואר היה פצוע מחליפת השחייה. נראיתי כמו ניצולה מסרט אימה. אבל שקיעה מדהימה מעל הים האדום השכיחה ממני את הכל.
הערב הוקדש להכנות לקראת הגראנד פינאלה של מחנה האימונים: הסימולציה. התיקים ל-T2 כבר הופקדו, מספרים סומנו, קיבלנו תדריך מפורט, הכל מנוהל ממש כמו מבצע צבאי.
שקיעה מדהימה מעל הים האדום משכיחה ממני את הכל
צילום: מור שלזינגר
שבת: הסימולציה (יום אחרון לפני הטייפר)
השכמנו ב-4:00 בבוקר להכנות. הפקדנו אופניים לטובת סימולציה על פי כל הכללים. זה היה כל כך ריאלי, שממש כמו לפני תחרות, שאלתי את עצמי : "למה?". "למה אני עושה את זה לעצמי?". אני כבר מכירה את התחושה הזו יותר מדי טוב מתחרויות, ולא טורחת לענות לעצמי. אני יודעת שזה יעבור עם הזינוק.
זנקנו לשחייה עם אור ראשון. יש משהו מרגיע ומשכר בשחייה בים האדום. הנופים המדהימים, השמש הזורחת. טוב לי. ביציאה מהמים הייתי קפואה לחלוטין. שקשקתי וניסתי להתלבש ככל שיכולתי אבל בקור הזה האצבעות לא מתפקדות. יצאתי לדרך. הפעם הטיפוס לנטפים היה קשה. הרגליים הרגישו את העייפות שהצטברה בימים האחרונים. עברתי בדרך את דנה, המקסימה ולמרות הקושי שלה היא התעניינה לשלומי ואיך שרדתי את השחייה עם הצוואר הפצוע. המחווה האנושית הקטנה הזו מאוד ריגשה אותי.
הגעתי למעלה ולאט לאט התאוששתי. נוף בראשית דרמתי ועוצר הנשימה בהרי אילת, הזריחה מעל המפרץ, כל אלו הזכירו לי מחדש למה אני אוהבת את התחרות הזו. אנשי החצי החלו לחזור מולי. כל אחד עם קריאת עידוד, או פרגון אחר ואני המשכתי קדימה. שלוש וחצי שעות אחרי וגם אני סיימתי, את פרק הרכיבה שלי ועברתי לריצה. במסלול הזה הריצה בירידה היא החלק החביב עלי. בניגוד לאופניים, כאן אני יכולה להתמכר לנוף המדהים, להרים, למפרץ ואני שואפת עמוק פנימה את כל היופי הזה.
ריצה בירידה: להתמכר לנוף המדהים, להרים, למפרץ
צילום: מור שלזינגר
לאט לאט העייפות השתלטה עלי. עשתי טעות גורלית וחשבתי על כך שיש לי 23 ק"מ לרוץ ככה, התייאשתי וחשבתי "טעות! טעות! טעות!" בשלב הזה גם התחלתי לקלל את כל העולם ואשתו. את האימון, את המאמן שהמציא את האימון הזה (שבתזמון מושלם מגיע מולי ומתעניין "מה המצב?", לא נספר מה היתה התשובה שלי, רק נגלה שלמרבה הפדיחה זה הונצח בוידיאו).
איך שהוא אספתי את עצמי וחלקתי בראש את הריצה לקטעים קטנים תוך שאני מבטיחה לעצמי, הבטחות שווא, על פרישה מייד בסוף כל קטע (לא שאני מאמינה לעצמי, אבל זה עוזר). עוד קילומטר, ועוד קילומטר, ואט אט יצאתי מהמשבר. קצב הריצה התייצב והראש נכנס למצב מדיטציה. שש וחצי שעות אחרי סיימתי בתחושות אושר, גאווה והקלה
אשר מילאו והציפו אותי, שנייה לאחר מכן קרסתי מותשת לרצפה ולא הייתי מסוגלת
לקום שעה ארוכה. נגמר!
הראש נכנס למדיטציה בריצה
צילום: אלכס וולפסון
ועכשיו טייפר… עם סימני שאלה
זהו, נגמר מחנה האימונים. 17.5 שעות אימון נטו, על פני שלושה ימים ועכשיו סוף סוף הגעתי לטייפר, לחידוד. טייפר זו תקופה מוזרה. הגוף מרגיש כבד ומותש, גם אימון קצר, בקצב תחרות, פתאום מרגיש קשה. בטייפר גם יש יותר מדי זמן לחשוב לחשוש. התאמנתי מספיק? אני מוכנה? האם הגוף יספיק להתאושש בזמן לאיש ברזל? לא יודעת… את התשובה אגלה רק בישראמן. מצד שני זו גם תקופה טובה, להסתכל לאחור על הדרך הארוכה שעשיתי עד כאן, להבין שרק בשביל הדרך הזו, עם העליות והמורדות, עם רגעי השפל והשיא, היה שווה לצאת למסע הזה. היה שווה, אבל הדרך לא תהיה שלמה בלי הסיום, בלי הישראמן שמחכה לי ממש מעבר לפינה… ב-21.1.2011.
לפרק הקודם: הדיסיפלינה הרביעית – בחיפוש אחר האוכל
מור שלזינגר
נשואה, אמא לשניים. סמנכ"ל מו"פ בחברת היי-טק, בעלת תואר שני במדעי המחשב וחקר המוח. פעילה בטריאתלון נשים ובארגון ארועי ספורט נשים, מנהלת ב-
פורום נשים בספורט.
מסיימת איש הברזל ישראמן 2010, אלופת הארץ בחצי איש ברזל 2009
קישורים: אופניים, איש ברזל, טריאתלון, מרוץ, מרתון, ריצה, שחייה, תוכנית אימון
