סיפורם של השחיינים הפלסטינים
בשנת 1993, כשאחרונת האבנים של האינתיפאדה הראשונה עוד עשתה דרכה באוויר, והעטים שחתמו על הסכם אוסלו הונחו בצד להתייבש, מאחורי הקלעים הוקמה לה התאחדות שחייה פלסטינית. מטרותיה הצנועות היו, שיפור מצב הספורט הרעוע בפלסטין, קידום נושא השחייה בקרב הפלסטינים ויצירת "דור חדש של שחיינים בעלי רמה עולמית". לקראת אליפות ישראל בשחייה למאסטרים, אשר תתקיים בסוף השבוע הקרוב, אנו מביאים לכם מספר סיפורים "ממעמקי הבריכה הפלסטינית."
מאת:אילן גולדמן
שנת 2008 כזכור הייתה שנה אולימפית. ביג'יין המפויחת, בירת הענק הגלובלי החדש, הייתה העיר שנבחרה לארח את המשחקים האולימפיים, בעיצומו של עשור שלישי רווי בגידול כלכלי חסר תקדים. בעוד סין מגשימה את חלומותיה וארה"ב חיה את סיוטיה, נערה אחת פלסטינית עלתה על מטוס גדול שייקח אותה אל סין, כדי להגשים חלום "רטוב". לאותה נערה, זאקיה נאסר שמה, מלאו באותה עת 21 שנים. נאסר סטודנטית לרפואת שיניים ביום, ושחיינית בלילה (יותר אחה"צ) היו כוונות מלאות להשתתף במשחקים האולימפיים, למרות שכל הסיכויים נגדה. את אימוניה ערכה נאסר בבריכת שחייה, איך נגיד את זה, לא אולימפית. יותר קרוב לגיגית באורך של 12 מטרים. מאמנה של נאסר נשבר גם הוא בדרך, יחד עם הבריכה האולימפית של בית לחם, שדלתותיה נסגרו שנה לפני המשחקים.
את תקופת לימודיה העבירה הנערה בג'נין. לא ביג'ין, למרות שהשם קרוב. "בג'נין אין בריכה," סיפרה השחיינית במהלך תקופת ההכנה. "הפעמים היחידות בהם יכולתי לשחות כראוי היו כאשר הייתי חוזרת להורי בבית לחם". מצב אירוני בהתחשב בכך שדקות נסיעה משם קיימות בריכות שחייה כה רבות. נאסר ביקשה כי יתנו לה להתאמן בבריכה האולימפית בנצרת, אך האילוצים הביטחוניים לא אפשרו "מותרות" שכאלה. נאסר, שרצתה לחיות את חלומה, התעקשה והמשיכה לשחות "בגיגית הציבורית", לעיתים מוקפת "בשחיינים" מקומיים שבאו לרחוץ איברים ובעיקר להשפריץ. " לעיתים אנשים חתכו אותי, אחרים פשוט היו מתרגזים שעקפתי אותם, אבל היו גם את אלה שפינו דרך ועשו לי כבוד", סיפרה נאסר בראיון שנתנה פעם לצ'יינה דיילי הסיני. "לעיתים הייתי נכנסת לדיכאון ולא מפסיקה לבכות, אבל ההורים והחברים עודדו אותי, והזכירו לי שאני צריכה להמשיך ולהתאמן אם אני רוצה להגיע לאולימפיאדה."
זאקיה נאסר במימי הבריכה האולימפית בסין
צילום: התאחדות השחייה הפלסטינית
אחרי מסע לא פשוט, הגיעה הפלסטינית מבית לחם הקטנה לבייג'ין. שם גילתה לראשונה, כיצד מרגישים המים לאורך 50 מטרים רצופים. היא עשתה את שיכלה, והפיקה את המיטב מגופה הקצר והצנום. השעון נעמד על 31.97 שניות במקצה מספר 2 – סגנון חופשי. נאצר הייתה הראשונה לגעת בקיר האולימפי. אחריה, נגעו נאפלית, מלאווית וקמרונית. באותו יום, הייתה הפלסטינית ראשונה לשועלות העולם "השלישי", ומהאחרונות "ללביאות העולם החופשי". היא לא עלתה לשלב הבא, ויכלה אולי להתנחם כי יריבתה מהנבחרת הישראלית, אניה גוסטומלסקי, נשלחה גם היא למלאכת אריזת המזוודות, אחרי שזו לא העפילה לחצי הגמר. אניה אגב קבעה זמן של 25.23 שניות למרחק. כל מי שידו גורפת מים מעת לעת, יודע כי תוצאתה של נאסר אינה מספיקה בליגה של הגדולות. אך לנאסר עצמה זה היה מספיק. ואולי אף מעבר. היא ניפצה את שיאה האישי ביותר מ-7 שניות ודורגה במקום ה-79. "זה היה הרגע היפה בחיי", היא תיארה את תחושותיה לאחר מכן. "זו חוויה של פעם בחיים, הרגשתי כאילו אני עפה".
הפרפר ראאד
נאסר לא היתה הראשונה לעוף. היו שקדמו לה בעולם המים הפלסטיני הפתלתל. עוד ב-2004 נחשף סיפורו של השחיין ראאד אוויסאט, שהתאמן למקצה ה-100 מ' פרפר באולימפיאדת אתונה. ראאד, אז בן 17, היה זה שחשף לעולם, את המתרחש מתחת לפני המים של שכנינו. השחיין הצעיר, שהתאמן בתנאים דומים לאלו של נאסר, היה השחיין הפלסטיני האולימפי הראשון, מאז הוקמה ההתאחדות האולימפית הפלסטינית ב-1993 לאחר אוסלו. מסופר, כי הילד שלמד שחייה מאביו, נהג להתאמן חורפים שלמים בבריכה לא מחוממת וחנוקה מאדי כלור. לפי אגדות העם הפלסטיניות, הבריכה הוקמה בחשאי תוך שבוע ימים וללא אישורי בניה, על ידי קרובי משפחתו של הצעיר. הכל כדי שהאחרון יוכל "לחתור" להצלחה. לאחר שסיפורו הכה כותרות, היו שטענו כי זו מעשייה מצוצה מהאצבע, כי אביו הוא המאמן הלאומי, דודו הוא השופט, ושניהם, בזכות השפעתם בהתאחדות השחייה הפלסטינית, הצליחו לזייף את תוצאותיו של הילד. גורמים באיגוד השחייה הישראלי, שהכירו את סיפורו של ראאד מקרוב, סיפרו, כי ניסו לעזור לילד, ואפשרו לו להתאמן עם הקבוצה הישראלית YMCA בירושלים, בה התאמנה גם ביתה של אשת הציבור הפלסטינית, חנן עשראווי. לבסוף, בלחץ האיגוד הישראלי, על ראאד היה להחליט אם הוא חלק מענף השחייה הפלסטיני או הישראלי. ראאד בחר את הפלסטיני, יש הטוענים בלחץ אביו שהיה מסוכסך עם גורמים בקבוצה.
אוויסאט שוחה את מקצה 100 מ' פרפר בברצלונה
צילום: התאחדות השחייה הפלסטינית
פיאדיזם ומודרניזציה בבריכה
מאז אותו דור שחיינים מקופח, שסיפוריו יכלו להוריד דמעות אפילו מהתנין הקשוח ביותר, דברים השתנו. עם תזוזת מחוגי הזמן, קם לו דור שחיינים פלסטיני חדש ורענן. עיקרו במזרח ירושלים וערי הגדה השכנות. הוא מהיר יותר, מוכשר יותר, מאומן יותר, והפעם כיסיו גם עמוקים יותר. עם תמיכה בריטית מאסיבית, בסימן אולימפי מובהק, בריכות ואקדמיות לשחייה מוקמות חדשות לבקרים. הקונסולים הבריטים באים, חונכים, מברכים, "ומקווים לראות שחיינים פלסטינים שחותרים לאולימפיאדות, אולי אף לזאת שהם מארגנים (סיכוי קלוש)", כפי שאמרה זאת אחת מהן. בינתיים כבר הספיקו החותרים המצטיינים מהגדה, לטבול במימי הבריכות המכובדות בעולם. להשתכשך לצידם של עמיתים ישראלים באליפות בריכות קצרות, אי שם בלב אמירויות עשירות.
הדור החדש , גרם לדור הקודם להיראות כאילו היה זה שייך למאה אחרת, לתרבות אחרת. ואולי זה באמת כך. הדור הקודם, "המקופח", עוד שחה במים החיים של יאסר ערפאת המת. הדור החדש, כבר שוחה מעל המים, בסגנון חדש הנקרא "פיאדיזם". מהוקצע וממוקצע, מודרני מתמיד, כשהפייסבוק וצי צלמים לצידו בכל גריפה ושעל. "ניו אייג'" בהתגלמותו.
כיום השחיינים הצעירים יודעים: ספורט חזק יוצר חברה אזרחית חזקה. בריאה יותר. איתנה יותר. ילדים כמו מוחמד עבדה (26:32 ש' – 50 חופשי) וסביון חזבון (29.01 ש'- 50 חופשי) חוצים את הבריכה בזמנים שקודמיהם רק יכלו לפנטז עליהם. בקצב שיפור, של 2 שניות ל-3 שנים, אין לדעת, אולי השחיינים הפלסטינים עוד יצליחו "לעמוד במים העמוקים."
תוצאות בולטות במגזר הערבי והדרוזי בענפים השונים
נעים מוהנד – מקום 8 גמר ריצת 1,500 מטרים, אליפות ישראל באתלטיקה
עראם מאגד – מקום 5 מוקדמות ריצת 100 מטרים, אליפות ישראל באתלטיקה
ג'ובראן ג'ומאן – מקום 3 גמר ריצת 100 מטר נשים, אליפות ישראל באתלטיקה
יוסף בדיע – מקום 20 גמר ריצת 5,000 מטרים, אליפות ישראל באתלטיקה
ג'ובראן ג'ומאן – מקום 3 גמר קפיצה לרוחק נשים
ג'ובראן ג'ומאן – מקום 5 גמר ריצת 200 מטרים נשים
שאדי חלבי – מקום 12 אליפות ישראל באופני כביש – נגד השעון
שייח סולימאן זהייר – מקום 15 משחה בת ים 4,500 מטרים (מקום 5 קטגורית נוער עד 16)
אילן גולדמןעורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי צולע בעל תואר במזרחנות
כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש
