הנבחרת הצפון אפריקאית זינקה למרוץ, כשאווירה "אחרת" אופפת את המרוץ – אווירת הגלובליזציה החדשה, אווירת התקשורת. לראשונה, הטור נהנה מסיקור יום-יומי חי, וזו הייתה הזדמנות מושלמת לארבעת האלג'יראים ושני המרוקאים, להוכיח את עצמם אל מול המצלמות והעולם. בינתיים כל הקלפים הונחו על ברטלי. אפילו סקר שנערך לפני הטור ניבא, כי עם פציעתו של קופי האיטלקי, רוב הסיכויים כי יהיה זה אותו ג'ינו ברטלי שיניף לבסוף את גביע הניצחון. הוא היה "הנבחר" וכולם היו עסוקים בו. איש לא ידע אותם. מאוחר יותר בשלב ה-12, כל קלפיו של ברטלי נטרפו כמעט למוות, כשעדר צופים זועם הכה אותו נמרצות. אחד מהם אף שלף סכין חדה. זה היה קיצו של הקץ ותחילתה של התחלה. הפייבוריט הלך אחרי שניצח את השלב. המרוץ נשאר ללא מילים וללא איטלקים.
עבדל קאדר זאאף- לקח הפסקה מהמרוץ
צילום:kb
זה בדיוק מה שעבדל-קאדר זאאף ומרסל מולינס האפריקאים, היו צריכים. אחרי שסיימו את שלב ההרים המתיש לסיינט גאודנס (230 ק"מ שלב 12), התעוררו השניים עם שחר, ליום של מישורים וגבעות אין סופיות (233 ק"מ). השניים כנראה ישנו היטב, כיוון שעם תחילת השלב הם כבר היו מלפנים, הרחק מלפנים. הם פרצו בק"מ ה-15 ולא הביטו לאחור. יש המייחסים את יכולותיהם המופלאות לחום הכבד ששרר מעל, יש המייחסים "לכוחות חיצוניים", תלוי את מי שואלים. אך זו כנראה עובדה ברורה כשמש יולי קופחת, כי שני האפריקאים ידעו להתמודד טוב יותר עם החום הקיצוני שהמיס את הפולוטון באותו היום. עדי ראיה מספרים, כי בעת שהרוכבים האירופים עצרו כדי להתקרר במימיו הצוננים של הים התיכון, האפריקאים שעטו לפנים מבלי להסתכל לאחור.
מה שהתרחש לאחר מכן הוא חומר השייך לאגדות, או לספרי ההיסטוריה, שוב תלוי את מי שואלים. עבדל קאדר זאאף אלוף אלג'יריה דאז, פתח ביחד עם מולינס פער בטוח שנע בין 15-20 דקות מהדבוקה השועטת. זאאף תאורטית היה מוביל המרוץ ונושא החולצה הצהובה על המסלול, כשהוא ומולינס נכנסו לקילומטרים האחרונים. אלא שאז, כמו בכל סיפור טוב, משהו חייב היה להשתבש. על פי האגדה, זאאף מוכה הצמא והחום, החליט לעצור בבית הארחה מקומי – פחות מ-20 ק"מ לקו הסיום. הוא רצה לחפש משהו לשתות. הנוזל היחידי בנמצא היו בקבוקים של יין לבן איכותי. זאאף, אשר לא בחל באמצעים, שתה שניים מהם ומיהר לצאת לדרכו. אחרי הכול היה לו טור לנצח.
זאאף ומולינס- לבד מלפנים
צילום:vsnarbonnies
כשהוא רוכב שיכור על אופניו, זאאף מצא את ההיגוי כאתגר בלתי אפשרי. שופטי המרוץ שחששו לשלומו, הכריחו אותו לעצור אחרי שזיגזג בפראות. האלג'יראי "לא ראה בעיניים" דבר מלבד הניצחון, ולאחר וויכוח עם השופט עלה על אופניו וניסה לדהור לתהילה. ניסיונו של האלג'יראי עלה בתוהו. הבחור המסכן פשוט נפל לאחר קילומטרים ספורים במורד הדרך,ונרדם לצידי הכביש כשאופניו מונחות לצידו. צופים צרפתים אשר חששו לשלומו, הניפו את הבחור השיכור, והעבירו אותו למקום מחסה תחת עץ, שם יוכל לישון את שנת הגילופין מבלי שהשמש תפריע. כעבור זמן לא רב, הבחור האלג'יראי התעורר מנמנום הצהריים וגילה לתדהמתו שהוא חלק ממרוץ האופניים היוקרתי בעולם. מבוהל ומבולבל קפץ זאאף על אופניו, והחל לדהור אל עבר קו הסיום. הוא דהר כה מהר, עד שלא שם לב כי פניו מועדות בכלל אל עבר קו הזינוק. מארגני המרוץ שסברו כי מדובר במטורף, פשוט הזעיקו אמבולנס מקומי שפינה את זאאף אל מקום בטוח יותר. מספרים כי "ההאנג אובר" היה קטלני. כשנשאל על המקרה במהלך ראיון בשנות ה-80, טען זאאף המוסלמי, כי כאדם המקפיד על הלכות דתו, גופו פשוט לא היה מורגל בטיפה המרה.
את קו הסיום של אותו שלב מפורסם, חצה ראשון, לא אחר מאשר חברו המרוקאי (יש מקורות הטוענים אלג'יראי) של זאאף לנבחרת, מארסל מולינס. מארסל שהמשיך ללא חברו עשה היסטוריה באותו יום. הוא היה האפריקאי הראשון שניצח אי פעם שלב בטור-דה פראנס, כשהוא עושה זאת עם פער של יותר מ-5 דקות מהמקום השני. עד היום מולינס נשאר הרוכב "הלא לבן" היחיד אשר ניצח שלב בטור של צרפת. את אותו טור מיוחד של 1950, שרדו לבסוף רק שני אפריקאים מתוך השישה שהתחילו. למרות שזאאף לא היה אחד מהם, האלג'יראי הפך להיות אגדה חיה, והוזמן למרוצים רבים ברחבי אירופה עד שנעלם חזרה למולדתו אלג'יריה. שנים רבות אחרי היעלמותה של אותה נבחרת אפריקאית מופלאה, הגיע אפריקאי נוסף למחוזות הטור, רישאר וירנק שמו (נולד בקזבלנקה אך בעל אזרחות צרפתית). אותו אפריקאי צנום שרכב כמעט מינקות, פשוט טיפס וטיפס וטיפס. הוא טיפס כל כך גבוה עד שזכה 7 פעמים בחולצת המטפס בטור, ואפילו עמד על דוכן המנצחים. מי יודע אולי יבוא יום והאפריקאים ישובו לטור הצרפתי. אני יודע בוודאות שיש כמה שמתכננים.
אילן גולדמן
אילן גולדמן-עורך משנה אתר שוונג אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי
כל הכתבות שלאילן גולדמן במדור- מזרח תיכון חדש