איך התחלתי לרוץ מתחת לאפס?
עם כל האהבה שלי לריצה, ובמיוחד לריצות בחו"ל, כתיירת, תקופה ארוכה נמנעתי מריצה בחוץ כשהטמפרטורות קרות במיוחד. חששתי להחליק על הקרח ולשבור רגל, חששתי מהיפותרמיה, וחששתי שפשוט הריצה בקור תהיה סבל ולא הנאה. אפס מעלות היה הגבול שלי. ובנסיעות עבודה בדצמבר/ינואר כשבחוץ שלג וקר, הסתפקתי בחדר כושר. רצתי על המסילה, וחלמתי על המרחבים הפתוחים והנופים שבחוץ. ואז יום אחד כשאני עטופה במיליון שכבות בדרך לחדר הכושר, חלף מולי רץ, בבגדים שנראו רגילים ודקים, ו… התמלאתי קנאה.

למחרת בבוקר, התעטפתי במיליון שכבות ויצאתי לרוץ בחוץ. היה כיף! והיה גם מאוד מאוד קר. למרבה המזל היו סביבי עוד מקומיים שרצו, ובחנתי בקפידה את לבושם ואת הציוד שלהם, רצתי אחריהם וגיליתי מסלולים מתאימים למזג האוויר הזה. לאט לאט למדתי איך לרוץ בטמפרטורות האלו בלי לקפוא ובלי לחטוף כוויות קור ובעיקר עם הרבה הנאה. בהמשך למדתי שיש ביגוד מיוחד לטמפרטורות האלו, קיבלתי טיפים נוספים מרצים מקומיים שרצתי איתם וגיליתי שאין שום בעיה לרוץ ולרוץ ולרוץ גם כשקר, מאוד קר.


טיפים ללבוש בקור
רק בגלל הרוח – הבעיה
העיקרית עם הקור היא לא הטמפרטורה אלא הרוח, שיכולה להוריד את הטמפרטורה
האפקטיבית בכמה וכמה מעלות. לכן חשוב לשים דגש בלבוש פחות על פריטים חמים
(ממילא מתחממים בריצה) ויותר על פריטים שחוסמים רוח. מעיל רוח/גשם טוב הוא
הפריט הכי שימושי בעיני לריצה בקור. חשוב לשים לב שמדובר במעיל מנדף
ומאוורר – אחרת מהר מאוד הריצה הופכת לסאונה. ודווקא כשקר חשוב מאוד לא
להגיע למצב הזה כי אז כשעוצרים לרגע ומתקררים, גם הזיעה מתקררת, ואז ממש
סובלים.

כמה טוב שיש שניים – כשהתחלתי לרוץ בכפור, ולא היה לי ביגוד טכני מתאים הלכתי בגישה הכפולה: שני טייצים אחד מעל השני כדי לחסום רוח, שני זוגות כפפות מאותה הסיבה ואפילו שני זוגות גרביים. לא לשכוח לנשום – נשמע מוזר, אבל כשרצים בקור הנשימה יכולה פשוט לכאוב. האוויר הקר כל כך צורב בגרון, באף ובריאות. פתרון פשוט שכל רוכב אופניים מכיר הוא: באף. פריט קטן ושימושי שנכרך סביב הצוואר ובשעת הצורך עולה למעלה ומגן על האף והפה. אם אין באף, גם צעיף רגיל יתאים. בשעת הצורך מעלים אותו למעלה על האף והפה וקושרים את הקצוות מאחור כדי שלא ייפול. להגן על האוזניים – אי אפשר לרוץ באוזניים חשופות בטמפרטורות האלו. מהר מאוד האוזניים מתחילות לכאוב וכל הריצה הופכת לסבל. כובע מחמם שנצמד לראש ומכסה גם את האוזניים הוא פריט אידיאלי. במידה ויש סכנה גם לגשם – עדיף ללכת על השילוב של סרט לאוזניים וכובע מצחייה.

ריצת בוקר בקונטיקט, מינוס שתים עשרה מעלות, דרך נפלאה להירגע לפני מצגת חשובה (צילום: מור)

ועוד פריטים קטנים שעושים הבדל ענק
(לא חייבים, אבל זה בהחלט צ'ופר)
מכנסי סערה – הריצה הראשונה שלי במינוס תשע מעלות עם רוח הסתיימה בכוויות קור ברגליים שחטפו את כל הרוח מקדימה, מיד אחרי זה למדתי ללבוש שני זוגות מכנסיים כפי שהמלצתי למעלה. אבל בדרך חזרה לארץ, בטיסה, קראתי ב-runner’s world המלצה על מכנסי סערה: טייץ מרופדים במקצת אשר עשויים מחומר חוסם רוח באזור הארבע ראשי. לנסיעה הבאה שלי כבר דאגתי להזמין למלון בניו יורק מכנסיים שכאלו, ומייד בריצה הראשונה התאהבתי. פטנט פשוט וגאוני, מצד אחד המכנס לא מסורבל, מצד שני חם ונעים כל הריצה. הרוח פשוט מפסיקה להיות פקטור. בארץ לא מצאתי שימוש למכנסיים האלו, אבל בנסיעה חורפית לחו"ל, אני לא נפרדת מהם.

כפפות ריצה מנדפות עם כיסוי רוח מתקפל – הפטנט שעשה לי את הריצות יותר מכל דבר אחר היה זוג כפפות ריצה, דקות ומנדפות שמצאתי בפאראגון בניו יורק בינואר שעבר. לכאורה מה כבר אפשר לחדש בכפפות ריצה? אבל הכפפות האלו מכילות כיס פנימי נסתר על גב כף היד שבתוכו מתחבא כיסוי ניילון קטן שמתלבש על האצבעות ומתפקד כמעיל רוח לידיים. כל מי שקפאו לו מקור האצבעות בזמן ריצה קפואה, ידע להעריך את הגאונות שבהמצאה הזו. עוד פטנט חביב שאהבתי בכפפות האלו היה שבראש כל אגודל הכיסוי של החלק העליון יורד – במיוחד כדי לתפעל סמראטפון בנוחות. שימושי במיוחד למישהי כמוני שאוהבת לצלם והרבה במהלך ריצות בחו"ל. סוף סוף אני לא צריכה להוריד את כל הכפפה, לצלם, לקפוא ואז לשים שוב כפפה. פשוט מסירים את כיסוי האגודל, מצלמים, וחזרה לחום…

ועוד כמה טיפים כלליים

התאקלמות – בדרך כלל כתיירים לא נשהה במקום מסוים מספיק זמן לצורך התאקלמות מלאה. ועדיין, כבר אחרי ריצה או שתיים, נרגיש הבדל גדול ביכולת שלנו ושל הגוף שלנו להתמודד עם הקור. כדאי לקחת את זה בחשבון בתכנון המסלולים, במיוחד בימים הראשונים. מסלולים באזורים פתוחים פחות, עם פחות רוח, קצרים יותר, לאט לאט.



ריצה עם מדריך מקומי – אני תמיד אוהבת את הריצה הראשונה שלי בעיר חדשה לעשות כריצת תיירות עם רץ מקומי כמדריך. הזדמנות טובה לאסוף טיפים לגבי לבוש מתאים, מסלולים מתאימים, איפה לא לרוץ ולמה לשים לב. בהרבה מקרים הקשר עם המדריך המקומי נוצר עוד לפני הנסיעה, ואפשר לקבל טיפים טובים והנחיות ביחס למזג האוויר והלבוש המתאים. הרצים המקומיים יחלקו איתכם בשמחה רבה מהניסיון שלהם, גם במהלך הריצה, וגם אחר כך במיילים. עוד על ריצות תיירות עם מדריך בפרקים הקודמים: תיירת מזדמנת – חלק ב'



רוח – כבר הזכרתי מקודם את נושא הרוח כשיקול מרכזי בלבוש. אבל הרוח מהווה שיקול מרכזי גם בבחירת המסלול. במיוחד בטמפרטורות נמוכות כדאי להשתדל להימנע מריצה במקומות פתוחים שבהם יש רוח חזקה. אני למשל מאוד אוהבת לרוץ בניו יורק באיסט ריבר למטה, ומשם להאדסון – מסלול נהדר לקיץ, שבחורף הופך לסיוט אמיתי. לפחות בריצות הראשונות, עד שאני מתאקלמת קצת, אני משתדלת לרוץ במעלה האיסט ריבר, או במסלולים אחרים שמוגנים יותר מהרוח.

קרח – הפחד הגדול שלי בריצות בטמפרטורות סביב האפס הוא הקרח שמצטבר על הכביש. מהר מאוד גיליתי שדווקא בטמפרטורות הנמוכות יותר הבעיה הזו לא קיימת. הקרח נוצר כתוצאה ממים שקופאים על הכביש/מדרכה. כשהטמפרטורות נמוכות מספיק לאורך כל היום, השלג לא נמס ולכן לא הופך לקרח. כשהטמפרטורה בשעות היום עולה מעל האפס, כדאי לשים לב למשטחים שעלולים להפוך חלקים ומסוכנים, במיוחד משטחי עץ נוטים להפוך לקרח בתקופות שכאלו. בטיחות – בריצה במדינה זרה תמיד צריך לשים לב לבטיחות, אבל כשהטמפרטורות כל כך נמוכות, ואנחנו כתיירים לא ממש מאוקלמים, הנושא הזה הופך לקריטי. כשאני רצה באזורים כפריים מבודדים, אני תמיד מקפידה לוודא שיש מישהו שיודע בדיוק מתי יצאתי ומתי אני צפויה לחזור, ומה המסלול המתוכנן לריצה שלי. כך תמיד אפשר למצוא אותי ולדעת להזעיק חילוץ אם במקרה לא חזרתי.

ריצת בוקר בניו יורק, רגע לפני ישיבת הנהלה: מינוס תשע מעלות (צילום מור)

יש לכם עוד טיפים?
בינואר אני נוסעת לעוד נסיעת עבודה. וכבר עכשיו אני יודעת שהפריטים הראשונים שיכנסו למזוודה יהיו בגדי הריצה שתיארתי למעלה. אני לא יודעת איך יהיו הישיבות והפגישות, אבל מה שבטוח הריצה בשלג תהיה נפלאה. בהחלט משהו לצפות לו…
אם יש לכם עוד טיפים לשתף לגבי ריצה בטמפרטורות האלו, ובכלל לקראת סוף השבוע הסוער שמתקרב, נשמח אם תשתפו כאן בטוקבקים.