"כאב בלתי ברור לקראת סופו של אימון אינטרוולים קשה, הביא
אותי לעצור מייד. מי שנפצע פעם אחת, לא מוכן לקחת צ'אנס יותר. שבוע מנוחה
מריצות, ואז חזרה מאוד הדרגתית לריצות." מור שלזינגר בהכנות לקראת הישראמןנגב
מאת:מור שלזינגר
ספירה לאחור: 10 שבועות לישראמן
"כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג."
ושוב עולה השאלה: "למה?"
מאז שסיפרתי כאן על ההחלטה להמשיך ולחלום, ולצאת שוב לדרך לישראמן, הוצפתי בהרבה תגובות. חלקן איחולי הצלחה ופירגון, חלקן תהיות וביקורת מרומזת ולא מרומזת. לא מפליא אם כך, שתחת עומס האימונים הגדול, מצאתי את עצמי שוב ושוב שואלת את עצמי שאלה אחת ויחידה: "למה?". בודקת שוב את עצמי ואת המניעים להחלטה.
האם זה לסטריגון? קיקלופ? או סתם דמיון?
כאבים כאלו או אחרים הם חלק מהדרך. בתקופה הזו האימונים הולכים ומתארכים, העצימות גם היא עולה בהדרגה, והגוף מרגיש את זה. כל כאב מייד גורר נסיון להבחין האם זו תגובה טבעית של הגוף, חלק נורמלי של תהליך ההעמסה וההתאוששות, או משהו מעבר לזה.
כאב בלתי ברור לקראת סופו של אימון אינטרוולים קשה, הביא אותי לעצור מייד. מי שנפצע פעם אחת, לא מוכן לקחת צ'אנס יותר. שבוע מנוחה מריצות, ואז חזרה מאוד הדרגתית לריצות. כל ריצה מלווה בהרבה חששות וספקות, הרבה בחינה עצמית. ובמקרים של ספק, אני פשוט מסרבת לצאת לרוץ. שוב ושוב מוצאת את עצמי חוזרת לאופניים, חוזרת לטריינר, רק לא לרוץ במקרה של ספק. והזהירות משתלמת. מה שזה לא יהיה שם, זה הולך ומשתפר, הולך ונעלם.
אימונים בחוץ עם אור ראשון
עכשיו טוב: שני בבוקר, אימון נפח בפארק
יום שני, קצת אחרי חמש בבוקר, עם אור ראשון אני עולה על האופניים, שמחה להיות בחוץ. חימום קצר, שמתחיל בחשיכה, ולאט לאט השמש עולה. הרגע הקסום הזה שבו השמיים משנים את צבעם מאפור לגוונים זוהרים של אדום, ורוד וכתום בוהק מגיע, ואני מתמלאת אנרגיות. נושמת עמוק את כל היופי הזה. מתחילה להזכר שוב למה אני עושה את זה.
נושמת עמוק את כל היופי הזה.
מתחילה להזכר שוב למה אני עושה את זה
בתכנית היום אימון טמפו. אני עובדת קשה, מתרכזת באימון שלי, ובטווחי העבודה. ואז פתאום בהפסקות בין הסטים, מופיעה התשובה שחיפשתי. התשובה לשאלה "למה". פתאום אני קולטת שעכשיו טוב לי. טוב לי להיות כאן ועכשיו, ברגע הזה. טוב לי לעשות את מה שאני אוהבת, הרגליים עובדות קשה, והראש פשוט מאושר. ומאותו הרגע זו הופכת להיות המנטרה שלי: "עכשיו טוב".
אימון הרכיבה מסתיים, ואני מחליפה לריצה. יוצאת לרוץ בפארק, בודקת את עצמי כל הזמן, רצה בזהירות, אפילו בהיסוס, לא לתת לשום פציעה להרים את הראש. אבל הגוף משתף פעולה. ואני חוזרת לעצמי בראש שוב ושוב על המנטרה החדשה שלי: "עכשיו טוב"
זנב לאריות: שבת בבוקר ואני מוצאת את התשובה
שבת בבוקר, ואני מתייצבת בטל שחר מלאת חששות. רק התחלתי לחזור לעצמי ולאימוני קבוצה, אני יודעת שהיום אני האישה היחידה (השאר באילת) וברור לי שהאימון הזה הולך לכאוב. האם אני אחזיק עם הדבוקה הפעם? אני יוצאת לחימום קצר, לפני ששאר הקבוצה (להלן: האריות) מגיעים. השמש עוד לא עלתה, ערפילים קלים מכסים את הדרך לפני, והמראה עוצר נשימה. השמיים נראים כמו ציור אימפרסיוניסטי: אדום,כתום וורוד מתערבבים זה בזה ונכנסים עמוק לנשמה.
השמיים נראים כמו ציור אימפרסיוניסטי
חזרה למפגש עם הקבוצה ויוצאים לדרך. לא פשוט להחזיק עם האריות האלו, אני נופחת את נשמתי בכל גבעה קטנה, מנסה להתאושש בירידה, ולא עוזבת את הגלגל שלפני, לא מאבדת את הדבוקה. עוד סימן לכך שלאט לאט אני חוזרת לעצמי.
בהמשך, עבודה בקבוצות קטנות יותר, ואני זוכה לליווי צמוד מאחד האריות, שהחליט לתת לברך הבעייתית שלו קצת מנוחה. בשעה הרביעית לאימון מופיע המשבר: הדופק שלי מתחיל לעלות ולעלות, הרגליים לא סוחבות, ואני זוכרת כל הזמן שיש לי עוד קרוב לשלוש שעות עד סוף האימון. בראש מתחילות להתרוצץ מחשבות על ויתור, על פרישה. איך חשבתי לעצמי שאני מסוגלת לעשות את זה? אני מורידה קצב, אוכל, שתייה, והמלאך המלווה שלי נשאר איתי, מוריד קצב, מעודד, מפרגן, נותן לי לעשות עליו דרפטינג, ואני יוצאת מהמשבר.
מגיעים חזרה לטל שחר, אני נפרדת מהמלאך המלווה (תודה אייל!) וממשיכה לעוד שעה נג"ש. דווקא במישור קשה לי להחזיק את טווחי האימון שלי. למרבה השמחה מהר מאוד מופיעה עלייה קטנה, ושם אני כבר מצליחה לחזור ולעבוד יפה.
שוב חזרה לטל שחר, אני נפרדת מהאופניים ויוצאת לעוד שעה ריצה. ריצה מהוססת עדין, בודקת עת עצמי שוב ושוב, לא להסחף, הרגליים כבר מותשות, והגוף על אוטומט. בראש מתנגנת לי המנטרה שלי: "עכשיו טוב", ואני מתעודדת. מרגישה כל כך בת מזל להיות כאן ועכשיו בדרך הזו, לעשות את מה שאני אוהבת. ועם התחושה הנפלאה הזו אני מסיימת את האימון בחיוך גדול.
מאוחר יותר בבית אני מגלה שרכבתי יותר מ-130 ק"מ (עם למעלה מ-1500 טיפוס מצטבר) ואז רצתי עוד 10 ק"מ. באופן טבעי, הגוף מרגיש מפורק אחרי אימון שכזה, אבל הראש מאושר לחזור ולעשות את מה שאני אוהבת.
ועכשיו התשובה לשאלה "למה" ברורה לי לחלוטין, ואני ממשיכה בדרך הזו לישראמן, הדרך לאיתקה שלי.
ערפילים קלים מכסים את הדרך לפני,
והמראה עוצר נשימה
"אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת."
ציטוטים מתוך: איתקה [הדרך לאיתקה]- קונסטנדינוס קוואפיס
צילומים: מור שלזינגר
