חצי שנה בדיוק עברה מאז אותה תאונת אופניים, מאז ההתרסקות שגמרה לי את החלום ונטלה ממני גם את האומץ לחלום. התרסקות שאחריה נאלצתי לקבל את העובדה המרה שמה שהיה ואהבתי כל כך (איש ברזל) כבר לא יהיה יותר

מאת:מור שלזינגר

איש ברזל: חלום שמתרסק (צילום: אייבי גילת בישראמן 2011)

ולאורך כל התקופה הארוכה הזו של הפציעה, של ההחלמה והשיקום, של ההתמודדות, אנשים שאלו אותי למה אני לא כותבת, לא משתפת. ולא יכולתי. לא יכולתי לכתוב. לא כשהכל טרי מדי, כואב מדי, מייאש מדי.

אני זוכרת שאחרי שנפצעתי חיפשתי כתבות של אנשים אחרים שעברו התנסויות דומות. להבין מה קורה? איך משתקמים? מה עושים? לקבל השראה, ולדעת שאפשר לצאת מזה. וכמעט ולא מצאתי. והבטחתי לעצמי שאחרי שאני אצא מזה, ואחרי שאני אתחזק מספיק, אני אשתף, לא אסתיר. אעלה על הכתב את התחושות, את אבני הדרך, את תרגילי השיקום הסיזיפיים, את כל מה שחיפשתי כל כך ללמוד מנסיונם של אחרים.

היום, חצי שנה אחרי, חזרתי לרוץ, ואני מרגישה שאני יכולה לשתף שוב בדרך לקראת חלום נוסף. אבל הסיפור הזה לא יהיה שלם, אם אני לא אתחיל מתחילת הדרך, חצי שנה קודם, מהמקום שבו חלום איש הברזל התרסק לרסיסים.

דצמבר 2011: ההתרסקות – תגידי תודה שאת בכלל הולכת

שחור! הזכרון הראשון שלי אחרי התאונה הוא שחור. פרמדיק שואל אותי: "מור, את מסוגלת לקום?". אני מנסה לקום, הכל מסתובב, ופתאום קולות מבוהלים צועקים: "תביאו קרש, תקבעו לה את הצוואר", ומייד כל העולם נעלם, והשחור חוזר.

בפעם הבאה אני מתעוררת באמבולנס, ללא יכולת לזוז, ללא יכולת לדבר. מגיעים למיון, הכל סביבי המולה ורעש, ובעיקר כואב. הכל כל כך כואב, ואני לא מסוגלת לדבר. לא מסוגלת לזוז. הזמן מרגיש כמו נצח, בזמן שאני שוכבת על הגב, מקובעת, ומרגישה את הדמעות זולגות ויורדות, ללא יכולת לנגב אותן. ללא יכולת להוציא קול.

אני רועדת ללא הפסקה, ושומעת סביבי אנשים מדברים: "היא בהלם, ורידים שקועים" ומרגישה עוד ועוד דקירות, עד שבסוף האינפוזיה בפנים. ואז אותו קול גואל ששואל: "כואב לך? את רוצה משהו לכאבים?" ואני זוכה להכיר מקרוב את המורפיום. המורפיום הגואל, המושיע. הימים הבאים מתאפיינים בכאבים. ים של כאבים. המורפיום ושאר משככי הכאבים הופכים לחברי הטובים ביותר. וזו היתה רק ההתחלה…

נס רפואי – מבית החולים השתחררתי עם רשימה ארוכה של פציעות וחבלות, כוויות, פציעת כתף, שיניים שבורות ולסת במצב לא ברור. אבל גולת הכותרת: שברים בגולגולת ובמפרקת (מה שנקרא "שבר סופרמן" על שם כריסטופר ריב שלא היה בר מזל כמוני). מכאן מתחילה שורה ארוכה של טיפולים. כל רופא שפגשתי, טרח מייד להסביר לי כמה שאני "נס רפואי". נס שאני בכלל בחיים ושרדתי את הפגיעה הזו, ונס שאני בכלל הולכת על שתי רגליים.

כאן התחילה הדרך שלי חזרה לעצמי. דרך שהתחילה אחרי ההתרסקות האיומה ההיא. אחרי אותו "נס רפואי" שבכלל שרדתי את הפגיעה הזו, שאני לא משותקת מהצוואר ומטה.
 

דצמבר 2012: הרכיבה שלא הסתיימה (צילום: קלמן אלפרין)

ינואר 2012: הר לעמק – האור שבקצה המנהרה

השבועות עוברים, הצוואר נתון בסד, והכאבים נמשכים בלי הפסקה. נסיון לחזור לעבודה, לחזור לשגרה, מסתיים בהפניה חוזרת למיון, ודרישה נחרצת של הרופא לנוח.

ולא פחות גרועה זו ההבטחה. אני מבטיחה לוותר על רכיבת הכביש, בלחץ המשפחה, שמסרבת לעבור שוב את הטראומה הזו, את החרדה כל שבת בבוקר מחדש: "האם אמא תחזור מהרכיבה היום?". אני מבינה את החששות, את הפחדים הגדולים, ויחד עם זאת הויתור הזה כואב וקשה לי כל כך. המחשבה על כך שכל מה שאני אוהבת ברכיבת כביש: תחושת החופש המוחלט, הנופים, הרוח בפנים והאדרנלין המטורף לא יהיה יותר, מייאשת לא פחות מהכאבים והפציעה.

הייתי בעיקר "נס רפואי מדוכא" באותה תקופה: מושבתת לחלוטין, עם סד על הצוואר וכאבים, כאבים, כאבים. יודעת שמה שהיה, כבר לא יהיה יותר.  לא רצה, לא מתאמנת, כלום. שבר כלי, אבל נס רפואי. כבר אז היה לי ברור שאני חייבת למצוא את הדרך החוצה מהמצב הזה. התחלתי לחשוב על אולטרה מרתון, בתור האתגר שימשוך אותי מזה, ומייד נבהלתי, ושמתי את המחשבה הזו בצד. אבל הזרע כבר נטמן באדמה…

באותו הזמן, יעל גורלי פרסמה שהיא מקימה רביעייה להר לעמק. מרוץ שליחים שנמשך על פני 215 קילומטרים, ביום ובלילה. מייד החלטתי שזה בדיוק מה שאני צריכה. אור בקצה המנהרה. אתגר שימשוך אותי החוצה מתוך הדכאון והייאוש.

ינואר 2012: האור שבקצה המנהרה – רביעייה בהר לעמק (צילום: מור שלזינגר)

וידאתי עם יעל, שידעה בדיוק מה מצבי, שהיא מוכנה לקבל אותי, עם כל הספקות הגדולים שסובבים את החזרה שלי לפעילות. יעל, בדרכה הייחודית הרגיעה אותי שמדובר ברביעייה רגועה ביותר, בלי לחץ, ו… נרשמנו.

הרבה פעמים מאז מצאתי את עצמי תוהה: "מה חשבתי לעצמי?". היו ימים שהרגשתי שזה מטורף לחלוטין, איך בחורה שלא רצה, לא צועדת, עם צוואר מקובע, נרשמת לאתגר שכזה? יהיו לי פחות מחודשיים להתאמן בריצה, להגיע מאפס ל-58 ק"מ. ואז בימים אחרים המחשבה על האתגר היא שהחזיקה אותי, ועזרה לי לשרוד עוד יום. בסוף ינואר מגיע סוף סוף האישור המיוחל להוריד את הסד, ואני יוצאת לדרך חדשה ומפרכת: שיקום.

ועוד על השיקום בפרק הבא…