המשחקים האולימפיים של טוקיו 2020 יזכרו בדורות הבאים ככאלו שנדחו עקב נגיף הקורונה שהשבית לתקופת מה את העולם ואיתו גם את הספורט התחרותי. משחקי טוקיו יתקיימו בעוד פחות מחודשיים ולקראתם החלטנו בשוונג להיזכר ברגעים הגדולים של האתלטיקה ולהתחיל עם רגעי הספרינט האהובים במרחקים ל-100 מ', 200 מ', ו-400 מ'. הזמנו שלושה פרשנים שאנו מעריכים ומוקירים את פועלם בעולמות אלו, על מנת שינתחו ויציגו את הרגעים האהובים עליהם.

הבחירות של מולי אפשטיין – יוסאין בולט בפנים ומי הג'מייקני הנוסף?

גברים

100 מטר יוסאין בולט, בייג'ין 2008 | ההופעה הראשונה העוצמתית של האצן הגדול בהיסטוריה. מפגן של איכות ושחרור ברגע הכי לחוץ של המשחקים האולימפיים, שילוב של תכונות פיזיולוגיות נדירות עם תכונות אישיות שאנשים אוהבים לאהוב.

צ פ ו | יוסאין בולט קובע 9.69 בבייג'ין 2008

200 מטר  דון קווארי, מונטריאול 1976 | האצן הג'מקייני הראשון שזכה בזהב אולימפי (הגיע שני ב-100) וההשראה הגדולה ביותר של מרלין אוטי, אגדת ספרינט ג'מייקנית נוספת שהייתה בת 16 כאשר בן ארצה זכה בזהב. היא האזינה לניצחון של קווארי באמצעות שידור רדיו בביתה. כנער בן 15 הוקסמתי אז מהאצן מן הקריביים, אולי משהו בשם שלו שנקלט באוזניי מתיאורו של ניסים קיוויתי.

400 מטר, וייד ואן ניקרק, ריו 2016 | שיא עולם בריצת גמר אולימפית הוא מצרך נדיר, במיוחד כשזה קורה 17 שנה אחרי שנשבר השיא הקודם. כל העיניים היו נשואות אל השבילים המרכזיים בהם רצו לשון מריט וקיראני ג'יימס אבל ההפתעה הגדולה הגיעה משביל מספר 8 שם רץ הדרום אפריקני שלא ראה אף אחד מהמטר הראשון ועד לסיום. האיש הכי קרוב לרדת מגבול בלתי נתפס של 43 שניות בריצת 400 מטר.

נשים

100 מטר, גייל דיברס, אטלנטה 1996 | הגמר הצמוד בהיסטוריה של ה-100 מטר נשים – גייל דיברס האלופה האולימפית מברצלונה ומרלין אוטי בת ה-36 מג'מייקה – "המפסידה הנצחית". הגמר הזה הוכרע על חודן של אלפיות השנייה לטובת דיברס כאשר לשתיהן נקבע זמן של 10.94 שניות. דרמה היסטרית בגמר אולימפי, וואו!

200 מטר, פלורנס גריפית' ג'וינר, סיאול 1988 | את הסודות שלה היא לקחה אל הקבר ול-10.49 שניות שלה ב-100 מטר אני לא מאמין. אבל ריצות חצי הגמר והגמר ל-200 בסיאול, כאשר בכל אחת מהן היא משפרת את שיא העולם, היו מפגן מחשמל. 21.34 שניות ו-21.56 שניות – שתי התוצאות המהירות בהיסטוריה עד היום.

פלורנס גריפית' ג'וינר עם נשיא ארה"ב רונלד רייגן בשנת 1988 | צילום: ויקיפדיה

400 מטר, קת'י פרימן, סידני 2000 | וואו איזה ערב זה היה. פרימן האבוריג'ינית, מי שהדליקה את אש המשחקים, היתה בלחץ עצום לפני הריצה הזו, כולם ציפו ממנה לנצח. ואז כשהיא "ארוזה" בחליפת החלל שלה היא שעטה אל הזהב. 4 שנים קודם לכן היא זכתה בכסף, ועכשיו הושלמה המלאכה.

הפיזיולוג מולי אפשטיין | המנהל המדעי של הוועד האולימפי בישראל ופרשן האתלטיקה של ערוץ הספורט

הבחירות של נחשון שוחט – למי קראו "האיילה השחורה" ומיהו MJ?

הרץ האוסטרלי הרב אליוט, שהיה האלוף האולימפי לריצת 1500 מ' אמר כי ההשראה של המשחקים האולימפיים היא בכך שהיא מניעה אנשים לא רק להתחרות אלא להשתפר, היא מביאה תועלות רוחניות ומוראליות מתמשכות לאתלט, והשראה למי שהתמזל להם להיות עדים למסירות למצוינות האתלטית.

לאורך 125 השנים בהן קוימו המשחקים האולימפיים אימפריות קמו ונפלו, מדינות נולדו ואחרות נמחקו, מלחמות ואסונות התרחשו, חווינו פריצות דרך בטכנולוגיה ובמדע, הרגלים תרבותיים ואורחות החיים השתנו ללא הכר וגם המוזיקה (אי אפשר בלי מוזיקה) המציאה את עצמה מדי פעם מחדש. ועדיין, מדי ארבע שנים העולם התכנס, באופן בלתי-משתנה, לחזות ברגעים של תחרות ומהירות ויכולות דמיוניות; ברגעים של התעלות, מצוינות והגדרה מחדש של ה"אפשר". מדי ארבע שנים קמה מחדש ההזדמנות והצפייה לראות משהו מדהים, שהעולם עוד לא ראה. ההזדמנות הזו בפתח שוב, הפעם, שוב, בטוקיו.

עורך אתר שוונג ביקש ממני לכתוב על חמישה רגעים אולימפיים במקצועות הספרינט (100, 200, 400 מ') והחלטתי לבחור אותם לא על בסיס העדיפות האובייקטיבית (קריטריון "הגדולים ביותר") בהכרח, אלא על בסיס החיבור האישי שלי, על בסיס המסר מהציטוט של אליוט: חמישה רגעים של השראה, של רוח אנושית, שהצפייה בהם (רק בחלקם בזמן אמת כמובן) הותירה בי אותה תחושה מתמשכת של "תועלת מוראלית". ובמלים אחרות, אלו כמה מהרגעים האולימפיים שהיו בשבילי לא רק מקור להתפעלות בלתי רגילה, אלא רגעים שלקחתי אתי לדרך ושמילאו אותי באותו הרצון לחלום, לעבוד ולהשתפר.

זו איננה רשימה של גדולי האלופים במקצועות הספרינט. זו רשימה של "יקירי המועדון". והמבין יבין.

5. אריק לידל, 400 מ', פריס 1924 | סיפורו של לידל, שזכה לכינוי "הסקוטי המעופף" תועד באובר-דרמטיזציה (נהדרת, למרות החופש היצירתי הלא מבוטל) בסרט "מרכבות האש". לידל נולד בראשית המאה בסין, להורים שהיו מיסיונריים נוצרים. הוא חונך לא רק לאמונה דתית, אלא גם להקדיש חייו למטרות חינוכיות והומניטריות. כסטודנט באוניברסיטת אדינבורו, לידל הצטיין כשחקן רוגבי (כולל הופעות בנבחרת סקוטלנד) וקבע שיאים בריטיים לריצות 100 יארד ו-220 יארד.

אריק לידל שזכה לכינוי "הסקוטי המעופף" | צילום: לא ידוע

חודשים לפני המשחקים האולימפיים בפריס כשפורסם לוח הזמנים ושלב המוקדמות לריצת ה-100 מ' נקבע להיערך ביום ראשון, לידל סירב להשתתף במקצוע החזק שלו (המנצח היה הרץ היהודי הבריטי הרולד אייברמס, הגיבור הנוסף של הסרט "מרכבות האש"). תוצאת השיא של לידל ל-400 מ' לפני המשחקים היתה 49.6 שנ' בלבד, רחוקה מרחק עצום מהנדרש כדי להתחרות על אחת המדליות. בחודשים לקראת המשחקים, הוא התאים את האימונים שלו לאתגר.

בריצת הגמר הסנסציונית, לידל קבע שיא אולימפי ושיא עולם של 47.6 שנ' וזכה במדליית זהב, זאת בנוסף למדליית הארד בה זכה בריצת ה-200 מ'. זה היה מסוג הניצחונות ש… עושים עליהם סרטים בהוליווד (ומוסיפים פסקול של Vangelis). משם נותר גם המשפט הבלתי נשכח שמלווה את המחזת הריצה בסרט:
"Where does the strength come from, to see the race to its end? From within".

בשנת 1925 לידל נסע לסין בשליחות הכנסייה. הוא הלך לעולמו בשנת 1945 במחנה עבודה בשבי הצבא היפני, משילוב של גידול במוח וסיבוכים לנוכח עבודת הפרך ותת-תזונה.

4. ווילמה רודולוף, 100 מ', 200 מ', 4X100 מ', רומא 1960 | האמריקאים קראו לה "הטורנדו". האיטלקים: "האיילה השחורה", והצרפתים: "הפנינה השחורה". ווילמה רודולף נולדה בטנסי, הילדה ה-20 מבין 22 אחיות ואחים! היא סבלה משיתוק חלקי בעקבות מחלת הפוליו בה חלתה בגיל 4 ונדרשה לתמיכת ברזלים כדי ללכת (הרופאים העריכו שהיא אף פעם לא תוכל ללכת ללא תמיכה). רודולף היתה לאלופה האולימפית הגדולה ביותר. היא השתתפה בריצות ה-200מ' ו-4*100מ' (מדלית ארד) כבר בגיל 16, ב-1956. בהמשך הצטיינה גם כשחקנית כדורסל באוניברסיטת טנסי.

במשחקים של רומא היא ניצחה בריצת ה-100מ' בזמן מהיר משמעותית משיא העולם אז (11.0 לעומת 11.3, אך בסיוע רוח גבוהה מהמקסימלית להכרה בשיא: 2.75 מ'). לזהב בריצה ל-100מ' ותואר האשה המהירה בעולם היא הוסיפה באותם המשחקים גם ניצחונות בריצת ה-200מ' בשיא אולימפי ובריצת השליחות 4*100מ'. רודולף הקדימה בפער עצום את המתחרות שלה, במפגן של יכולת, של חן ושל ביטחון. בהמשך היא קבעה שיאי עולם רשמיים בשלושת המקצועות.

מעבר להצטיינות האתלטית, רודולף היתה גם מנהיגה, מן הנציגות החשובות של המאבק על זכויות אזרח ושל המאבק לקידום זכויות נשים. יחד עם דמויות כמו מוחמד עלי, רייפר ג'ונסון (אלוף אולימפי לקרב 10), ג'קי רובינסון ואוסקר רוברטסון, היא השתייכה לדור הספורטאים שהניעו בזכות היכולת המופלאה, האישיות ואומץ הלב שלהם שינויים חברתיים מהפכניים בארצות הברית. מן הציטוטים החזקים שהותירה רודולף, על הריצה ועל החיים: "The triumph can't be had without the struggle"

3. לי אוואנס 400 מ', 4X400 מ', מקסיקו סיטי 1968 | שורות אלו נכתבות שלושה ימים לאחר שלי אוואנס הלך לעולמו, בגיל 74. במשחקים האולימפיים של 1968, בתנאי הגובה של מקסיקו סיטי, קבע אוואנס שני הישגים פנומנליים. בריצת ה-400מ' הוא קבע 43.8 שנ' (43.86 במדידה אלקטרונית, שלא היתה עדיין המדידה הרשמית) והוביל סוויפ אמריקאי של שלושת המדליות. לאחר מכן הוא הוביל את רביעיית השליחים האמריקאית בשיא עולם ל-4*400 מ' (שיא שהחזיק מעמד 24 שנים). אוואנס היה האדם הראשון שרץ 400 מ' מתחת ל-44 דקות (אמנם בתנאי גובה, הנחשבים כיום לסיוע). השיא העולמי שהוא קבע שופר רק כעבור 20 שנה (43.29 על-ידי בוטש ריינולדס ב1988).

בצד המצוינות (פריצת הדרך האתלטית) בתודעה העולמית נותר שיאו של אוואנס בצלה של הקפיצה הבלתי-נשכחת לרוחק של בוב בימון. בצד של סמל המחאה החברתית, הרגע האולימפי שלו נותר בצל תצוגת ה-Black Power (הראש המוסט מטה והאגרוף המורם גבוה בזמן שנוגן ההמנון האמריקאי) של טומי סמית' וג'ון קרלוס על הפודיום של ריצת ה200 מ'.

אבל דווקא אוואנס היה מן המובילים ומהקולות הבולטים במחאת האתלטים השחורים. אל ריצת ה-400 מ' האולימפית הוא התייצב עם דילמה קשה לאור הקריאות לפסילתם של סמית' וקרלוס בעקבות המפגן שלהם כמה ימים לפני כן. האם להתחרות ולשתוק? האם להצטרף למחאה ולהסתכן בפסילה? האם לפרוש מהמשחקים כמחאה? כל האופציות היו על השולחן.

בסוף, אוואנס זינק והדהים וקנה את מקומו בהיסטוריה. ואז, על הפודיום, אוואנס, לארי ג'יימס ורון פרימן התייצבו עם כובעים (berets) של תנועת הפנתרים השחורים ועם אגרוף מונף מעלה. הם הורידו את הכובע והיד המונפת רק בזמן נגינת ההמנון ובכך מיתנו מעט את הפרובוקציה, מבלי להתפשר על הבעת העמדה.

במסיבת העיתונאים מיד לאחר הטקס אוואנס הכריז: I feel I won this gold medal for Black people in the United States and Black people all over the world.”

2. מייקל ג'ונסון, 200 מ', 400 מ', אטלנטה 1996 | משך רוב חיי שלושת הספורטאים האהודים עליי היו מייקל (ג'ורדן), מג'יק (ג'ונסון) ומייקל (ג'ונסון). ב-1991, כנער בן 17, ראיתי את הרץ המשופם עם צעדי הברווז מנצח בריצה אדירה מול רוח פנים חזקה ומאז חיכיתי לרגע ההיסטורי שלו שיגיע. באותה שנה הוא כבר היה אלוף עולם (טוקיו 1991) אבל המשחקים של ברצלונה היו אכזבה גדולה מבחינתו. ב-1996, בדירה הקטנה בחיפה, התעוררתי בשתיים בלילה בצפייה גדולה, ממש בידיעה, שמשהו יוצא דופן עומד לקרות. שלושה רצים זינקו אל הריצה הזו בכושר נפלא, וכל אחד מהם זכור גם בזכות אישיותו המיוחדת: ג'ונסון, פרנקי פרדריקס מנמיביה ואטו בולדון מטרינידד וטובגו.

בתחרות המבחן בארצות הברית ג'ונסון קבע 19.66 שנ' ושיפר את שיאו העולמי בן ה-17 של פייטרו מניאה. מעט אחריו גם פרדריקס רץ מהר משיאו של מניאה. באטלנטה, כמה ימים קודם לכן, ג'ונסון ניצח בקלות בריצת ה-400מ'. גם עם הצפייה הגדולה לקראת הריצה, ואולי שבירה נוספת של שיא העולם, שום דבר לא הכין אותנו לריצה הזו ולספרות שהבהבו על המסך בסופה: 19.32שנ' – שיפור של 34 מאיות לשיא העולם הטרי (ושיפור של 4 עשיריות לשיא שמשך 17 שנה חמק מרגליהם של רצים מעולים כמו קרל לואיס, מייק מארש ואחרים). קשה היה להאמין. וזו ריצה שראינו שוב ושוב ושוב. הרגע הזה, בלייב, היה מרגעי הספורט הבלתי-נשכחים. רגע שנשאר אתך לתמיד, ושגם הריצות המהירות יותר למרחק, מאז, של יוסאין בולט ושל יוהאן בלייק, יוכלו להיות רק הסתעפויות לדבר עצמו – לתמצית ההתרגשות והאושר של אוהד ספורט.

Pressure is but the shadow of great opportunity" (Michael Johnson)"

1. אליסון פליקס (200 מ', 4X100 מ', 4X400 מ', לונדון 2012) | "Practice like you have never won. Race like you have never lost" (Allyson Felix)

לאליסון פליקס יש, בסך הכל, 18 מדליות מאליפויות עולם ומשחקים אולימפיים (כולל ריצות השליחים) – יותר מכל אתלט או אתלטית בהיסטוריה. 13 מהמדליות האלו הן מזהב. לפליקס יש גם 9 מדליות אולימפיות, אבל רק אחת מהן היא מדליית זהב אישית.

ריצת הגמר ל200 מ' מלונדון 2012 היתה רגע השיא של האתלטית האהובה עליי וגם רגע משמעותי באחת היריבויות הספורטיביות היפות ביותר, בין פליקס לבין האתלטית הג'מייקנית הנפלאה Veronica Campbell Brown (VCB). ב-2004 באתונה, כשהיתה בת 18 בלבד, פליקס סיימה שניה לקמפבל בראון בגמר האולימפי ל200 מ'. עד מהרה היא היתה לרצה הטובה בעולם למרחק. היא ניצחה שלוש פעמים ברציפות באליפות העולם (2005, 2007, 2009) כשבשתיים מהן (2007, 2009) קמפבל בראון סיימה שנייה, מיד אחריה.

18 מדליות מאליפויות העולם והמשחקים האולימפיים. אליסון פליקס | צילום:Fernando F razão/Agência Brasil

היא ניצחה תחרויות רבות בגולדן ליג. אבל דווקא ברגע שהיה אמור להיות הגדול ביותר שלה, גמר ה-200 מ' בבייג'ין 2008, פליקס הפייבוריטית סיימה שוב שניה לקמפבל בראון (זה לא היה קרוב במיוחד, קמפבל בראון רצה 21.74 מצוין מול 21.93 של פליקס). סמוך לאחר הריצה, בדמעות, פליקס אמרה שהיא היתה מוכנה להחליף את שלוש מדליות הזהב שלה מאליפויות העולם תמורת המדליה המוזהבת האחת הזו: מדליה אולימפית.

ב-2012 פליקס הגיעה אל המשחקים בכושר מעולה, לאחר שקבעה את שיאה האישי (21.69 שנ') בתחרות המבחן לקביעת הנבחרת האמריקאית (ה-Olympic Trials). בפעם הזו, היא ניצחה סוף סוף בריצת הגמר, באופן משכנע, לפני שלי אן פרייזר פרייס, כרמליטה ג'יטר וקמפבל בראון שסיימה במקום הרביעי בלבד. זה היה רגע ההגשמה שכל כך הגיע, סוף סוף, לאחת האתלטיות הנפלאות ביותר. בהמשך של המשחקים בלונדון, פליקס זכתה בשתי מדליות זהב נוספות, קבוצתיות, ב-4*100מ' (שיא עולם) וב-4X400 מ'.

לפני שלוש שנים התרגשתי מאד להנחות אירוע בו אירחנו את אליסון פליקס וחברותיה לקבוצה כאן בארץ. זכיתי לראיין אותה ולהודות לה על הרגע המיוחד הזה ועל עשרות רגעים מעוררי התפעלות והשראה לאורך השנים. כאשר נתתי לה גופיית ייצוג של מועדון ארוחת הבוקר ביקשתי ממנה שני דברים: שהיא תסכים להיות "חברת כבוד" בקבוצה (היא חייכה כשהסברתי לה שאין לה ממש ברירה בעניין הזה), ולחזור אל המשחקים האולימפיים ולנצח שוב.

בינתיים אליסון חוזרת השנה לכושר טוב אבל התחרות קשה. לפני שלושה ימים, בגיל 35, היא קבעה התוצאה המהירה שלה בארבע השנים האחרונות (ב2019 היא ילדה את בתה), 50.88 שנ' (ברוחות חזקות, תנאים מאד לא נוחים לריצה מהירה). היא אמורה להתחרות בתחרות המבחן גם ב-200 וגם ב-400. מדליה נוספת שלה, באולימפיאדה חמישית במספר וכנגד כל הסיכויים וההערכות, תאפיל כנראה, מבחינתי, על כל הרגעים ברשימה הזו. כזה אני, רגשן. הלוואי.

דני בורשבסקי, כתב האתלטיקה של שוונג – פלו ג'ו וגייל דיברס חותכות את האוויר עם ציפורניים משופצרות באורך 5 ס"מ

גמר 100 מטר גברים, בייג'ינג 2008 | רק חודשיים וחצי לפני הגמר המופלא הזה באצטדיון הקן לציפור יוסאין בולט פרץ לתודעה כששבר לראשונה את שיא העולם וקבע 9.72 שנ'. לעולם לקח כמה שבועות לעכל את התופעה הזאת שנקראת יוסאין בולט. למעשה, רוב האנשים עוד לא הצליחו לבטא את שמו כמו שצריך אבל בדבר אחד כולם היו בטוחים – בולט ישבור בגדול את שיא העולם במסלול המהיר ביותר ובזירה הגדולה מכולן והוא עשה את זה בענק עם 9.69 שניות, תוצאה שאף אחד בכלל לא חלם עליה שלושה חודשים לפני כן, כששיאו האישי של בולט עוד היה 10.03 שנ'.

יוסאין בולט במשחקים האולימפיים של ריו | צילום: shutterstock

גמר 100 מטר נשים, אטלנטה 1996 | גם ללא שני התארים האולימפיים שלה בריצת ה-100 מטר, גייל דיברס נחשבת לאחת הווינריות הגדולות בספורט המקצועני. לחשוב שב-1990 היא סבלה מהסתבכות קשה של מחלת גרייבס ורופאים שקלו אפילו לקטוע לה את הרגל, ושנתיים לאחר מכן היא ניצחה בברצלונה 1992 בגמר סופר צמוד בהפרש של מאית השנייה על השנייה ושתי מאיות על השלישית. ואז הגיעו המשחקים הביתיים של דיברס ב-1996, כולם דיברו עליה אבל גם על היריבה המושבעת מג'מייקה מרלין אוטי.

שלוש שנים לפני כן באליפות העולם בשטוטגראט דיברס ניצחה אותה בפוטו-פיניש (באותה התוצאה) ובאצטדיון האולימפי באטלנטה קרה אותו הדבר בדיוק. שוב דיברס מנצחת את אוטי בפוטו-פיניש והפעם בתוצאה איטית יותר (10.94 שנ' לעומת 10.82 של השתיים בשטוטגראט 1993). ובכל זאת, שזה קורה שוב ועוד מול אתלטית כל כך חזקה כמו אוטי, זה רק הוכיח שדיברס היא אחת הווינריות הגדולות בתולדות הספרינטים באתלטיקה ואיזה כיף היה לראות את אותה ריצה.

200 מטר גברים, חצי הגמר ברצלונה 1992 | בחרתי כאן דווקא את שלב חצי הגמר כי זה אחד מפספוסי הספורט היותר זכורים לי בהיסטוריה של האתלטיקה. עוד מסוף שנות השבעים ובמשך הרבה שנים החזיק מעמד אחד משיאי העולם ההזויים ביורת באתלטיקה, 19.72 שנ' של פייטרו מניאה האיטלקי. טרם עידן מייקל ג'ונסון אף אחד לא הצליח להתקרב לתוצאה הזאת. לרדת מ-20 שניות היה הישג גדול והיו רצים שהצליחו להיולת מהירים מ-20 שניות בעשירית או שתיים, אבל לא נראה באופק מישהו שיכול למחוק את אותו השיא של מניאה.

ואז הגיעה ריצת חצי הגמר של המשחקים בברצלונה, ומייק מארש האמריקאי דהר לניצחון במקצה שלו כשב-20 המטרים האחרונים הוא מעט משמעותית את הקצב. הרוח היתה חוקית, והשעון הראה 19.73 שמ', גם מארש עצמו לא האמין. חשוב לציין שבגמר הוא אמנם ניצח אבל היה רחוק מהתוצאה הזאת ומעולם הוא לא התקרב אליה שוב. איזה פספוס.

200 מטר נשים, סיאול 1988 | אי אפשר שלא להזכיר באחת מהריצות כאן את פלורנס גריפית ג'וינר, למרות שמעטים יאמינו שהיא עשתה את כל זה כשהיא נקייה, אבל עם היד על הלב – כמה אתלטים באמת היו נקיים מכל מי שמוזכר כאן? את שיאה העולמי של גריפית ג'וינר ב-100 מטרים לא נקבע במשחקים האולימפיים, אבל השיא במרחק הכפול נקבע בגמר בסיאול, אותם המשחקים שהכתימו את שמו של בן ג'ונסון ואולי התעלמו מרבים אחרים שנהגו כמוהו.

בכל מקרה, שיא העולם עד לאותה ריצת גמר של מריטה קוך המזרח גרמנייה היה 21.71 שנ' והחזיק מעמד כמעט 10 שנין. אחרי מה שהיא עשתה בחצי המרחק היה ברור שגריפית ג'וינר תשבור אותו והשאלה היא בכמה. זה נגמר בתוצאה מדהימה של 21.34 שנ', שיפור של כמעט ארבע עשיריות לשיא עולם שאף אחד לא חשב שיישבר ולא רק זה – גרייס ג'קסון הג'מייקנית שסיימה שנייה היתה רחוקה רק במאית השנייה מאותו שיא עולם של קוך וקבעה 21.72 שנ'.

400 מטר גברים, ריו 2016 | אז איכשהו יצא שמייקל ג'ונסון לא הוזכר כאן וקצת קשה עם זה, בטח הוא היה נכנס לרשימה אילולא וויד ואן ניקרק, אבל איך אפשר להתעלם מריצת ה-400 המהירה ביותר בהיסטוריה שנקבעה באצטדיון האולימפי של ריו דה ז'ניירו? הוא הגיע למשחקים בריו כאלוף העולם, שנה לפני כן הוא ניצח באליפות העולם וקבע שיא אישי של 43.48 שנ' שהיה רחוק ב-30 מאיות מהשיא העולמי שהחזיק אז מייקל ג'ונסון.

בשנה האולימפית ואן ניקרק היה בכושר מטורף. הוא הפך לאתלט הראשון אי פעם שירד מ-10 שניות ב-100 מטר, מ-20 שניות ב-200 ומ-44 שניות ב-400. במשחקים עצמם ואן ניקרק סלל את דרכו לגמר אבל בגלל שלא היה אחד מהמהירים בחצאי הגמר הוא הוגרל למסלול 8 שהוא החיצוני ביותר, וזה מסלול קשה מאוד לגמר אולימפי. לא רק שואן ניקרק הפך לרץ הראשון בהיסטוריה שמנצח גמר 400 אולימפי ממסלול 8, הוא גם ניפץ את שיא העולם של מייקל ג'ונסון ב-15 מאיות וקבע 43.03 שנ'. עד לאותו היום בכלל לא הזכירו את האפשרות לרדת מ-43 שניות מ-400 מטר, האמת שגם היום אף אחד לא מתקרב לזה כולל ואן ניקרק ולא ממש ברור איך הדבר המופלא הזה קרה על המסלול בריו.

400 מטר נשים, סידני 2000 | זה אולי לא היה גמר ה-400 המהיר במשחקים האולימפיים ואולי הגיבורה שלו היא לא רצת ה-400 הכי מבריקה בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים, אבל קטי פרימן היתה ללא ספק אחד הסמלים הגדולים ביותר של המשחקים שהיו מהיותר נוצצים בהיסטוריה. זו היתה הווינריות, הלבוש המיוחד, העובדה שלא רק אומה שלמה שהיא אולי האומה שאוהבת ספורט יותר מכל אחת אחרת עמדה מאחוריה, אלא גם הגזע האבוריג'יני שאותו קטי פרימן ייצגה. האנשים היותר מקופחים ביבשת האוסטרלית, האנשים אולי הפחות פיזיים לעומת האוסטרלים הלבנים. ובכל זאת, קטי פרימן שברה את כל המוסכמות והפכה לרצת ה-400 הטובה בעולם בדיוק בזמן הנכון, בשנה שאוסטרליה אירחה את המשחקים האולימפיים. ולמרות שהיו כל כך הרבה דברים אחרים שקרו באותם משחקים ותוצאות שהיו הרבה יותר איכותיות, כולם יזכרו מהמשחקים האלה ומתחרויות האתלטיקה שלהן בעיקר את קטי פרימן שניצחה בגמר ה-400.

400 מטר גברים – וויד ואן ניקרק עם שיא עולם בריו 2016

400 מטר נשים – קתי פרימן מנצחת בסידני 2000