מאת:גיא דסה
שיעור השחייה העשירי של גיא דסה עובר בתוך מסע של משאי ומתן עם מנהל העבודה החדש, החבר שמזכיר לו שצריך לשחות למרחק רב בים אם הוא רוצה ליישם את שלמד, עם המאמן גדי וגם עם חבורה של טרזנים במקלחת. הגודל לא קובע, זה תלוי בזווית המבט
זהו השיעור העשירי ומכאן אני כבר אמור לדעת לשחות. נראה לי שבמשימה העיקרית עמדתי, השחייה הפכה למרכיב נוסף וחשוב בחיי, אך אני חייב הוכחה, משהו אמיתי, יותר משכנע מפחות תנועה לשחייה.
החבר מעולם הספורט, שהכניס אותי למסע המרתק של TI, הציע שאשתתף בתחרות פתוחה בים. אני, שלא סיימתי יותר מבריכה אחת מבלי לעצור ולקבל את הערותיו של המאמן גדי, ישתתף בתחרות, לא ברור לי איך כל זה אמור להתחבר לשחייה אחת ורצופה, ועוד בים?
"טוב. בוא נלך על ה- 800 מטר", השבתי. "מה קרה לך, בשביל זה שלחתי אותך לקורס?", הוא ענה והמשיך את רצף המילים המשפיל, "ילדים בני 12, שרק אתמול למדו לשחות צולחים את הכינרת. בשבילך מינימום 1600 מטר, וחוץ מזה, בים יותר קל. בגלל המלח הציפה טובה יותר". אני מייד חישבתי כמה בריכות של 25 צריך לעשות כדי לגמוע את המרחק הזה וזה היה נראה לי כנצח. התחמקתי מתשובה ברורה ודחיתי את ההחלטה לאחר האימון.
הגעתי לשיעור מתוח. היום הייתי אמור לסגור את התנאים לעבודתי החדשה שמעבר לים, מקווה שאף פעם לא אצטרך להגיע לשם בשחייה כי זה ממש רחוק, וכצפוי ההצעה נדחתה, האם זו עוד התחמקות מתשובה ברורה. דווקא הגעתי מוכן, עם דוגמאות ומחקר שערכתי בנושא, אך לא היה למי להציגו. פתאום קלטתי ששיחה אחת ותוצאותיה יקבעו את מעמדי בשנים הקרובות. חשיבות מכרעת הייתה לשיחה הזו. "אני לא מאמין שעשו לך את התרגיל הזה, מה אתה טירון במשא ומתן", נזף בי גדי, "אתה כתבת להם והם היו צריכים להשיב לך, מדוע היית צריך אתה לדבר ראשון?".
העדפתי לצלול לבריכה מלתת תשובה. "הסקייט נהדר וגם הזיפרים לא רעים", החמיא לי גדי והוסיף שאני בין היחידים שמתחילים בתרגול הזה, אך בתצוגת השחייה המרפקים לא הובילו ואין כמעט חפיפה עם הידיים. "זה הדבר היחיד שאני מוכן לשאת ולתת עליו", הצהיר גדי בחגיגיות, "אתה תקבע את מידת החפיפה, העיקר שהתזמון יהיה נכון". התנחמתי שלפחות אתרגל את כישורי המשא ומתן אם לא בעבודה אז בשחייה.
הטמפו שוב נכנס לתמונה בקצב של 1.4 ומאפשר לי להבין מהו קצב ואיך שומרים עליו, אבל המרפקים, המרפקים, מה זה התנועות המוזרות הללו. דווקא עכשיו שכבר נכנס הקצב, אני גוער בעצמי, למה שום דבר לא מושלם ותמיד חסרה חוליה.
האימון מתקרב לקיצו ובקשתי להעלות את הקצב ל- 1.2, דווקא עם המהירות התנועות יותר מסתדרות. אולי גם בגלל שגדי הודיע שמצלמים אז השתדלתי, התשובה נעוצה במניפולציה, לאורך כל השיעור התבקשתי לשחות בקצבים שונים ולגמוע את הבריכה במספר תנועות שונה, דבר שדרש ריכוז מסוג אחר. סוף השיעור אפיין את השחייה האמיתית ושם גם עושים פחות טעויות, או לפחות יותר קשה לראות אותם בגלל המהירות.
"מכאן לאן?", שאלתי את עצמי. עכשיו צריך לבנות את הכושר והסבולת, ובשביל זה יש את המסטרס. מבחינתי הקורס לא נגמר ואני ממשיך הלאה, גם המשא ומתן לא נגמר. נכנסתי כהרגלי למקלחות ושם תמיד אני מרגיש כאילו במכון הכושר מתקיים איחוד של טרזנים לדורותיהם. ידעתי שזה עניין גברי להשוות, למרות שאני בטוח שגם נשים עושות זאת. אבל מה זה אומר הגדלים הללו? אז זהו שמצאתי הסבר מניח את הדעת, מסתבר שבמבט מלמעלה זה לא נראה כמו במבט מלפנים, כמו במשא ומתן הזה, הוא נערך עם עצמי ושם אין לי וויכוח עם אף אחד, אני תמיד מנצח.
לכתבות קודמות של גיא דוסה:
מסע בעקבות הזמן
לשחות כמו שאתה חי
לאהוב את שגרת האימונים
ללמוד "לקחת אויר"
