לקריאת טור 01 של יעל שרטוב ; טור 02; טור 03
ספורט זה בריא ומחטב, וגם נראה טוב בתמונות פרופיל בפייס. אבל, קצת כמו עם דיאטות, ספורט תמיד מחליטים להתחיל מחר. כולנו מאוד טובות בלהתחיל: להירשם לחדר כושר (אחרי אימון ניסיון שהופך להיות גם היחיד) לעשות מנוי לקאנטרי (ורק לשלוח לשם את הילדים לבריכה בחופשים), לקנות אליפטיקל/הליכון/אופני כושר/ סטפר (שמייבשים מגבות מעולה), או לקנות מלתחה מהממת של בגדי ספורט (וללבוש אותה כהצהרה אופנתית). כמו בכל התחלה, יש את ההתלהבות הראשונית, הנכונות לכבוש עולמות ויעדים והביטחון שהנה זה הדבר שישבור את שיגרת הכורסה ויעביר אותך לאורח חיים ספורטיבי.
מהי הנוסחה הסודית להתמדה? | צילומים: יעל שרטוב
עוד כתבות לקראת טריאתלון נשים
11 טיפים לשחייה בים שאת חייבת לדעת לקראת טריאתלון נשים
"לקחתי חלק בטריאתלון נשים והבטחתי לעצמי שזו חתונה קתולית"
טריאתלון נשים- חלוקת קצב ותזונה נכונה
"הבנתי שאני לא מצליחה להתמיד"
אבל בסוף יום עבודה, אחרי שהילדים נרדמו והכלים של ארוחת הערב שטופים, למי יש כוח ללבוש בגדי ספורט ולצאת מהבית? אז דוחים למחר ומחר ומחר… כמי שמימנה במיטב כספה חדרי כושר רבים (ואת חלקם לא ראתה במציאות מעולם) ואינה יודעת מייבש כביסה משהו (מרוב מכשירי כושר ברחבי הבית) חיפשתי וחיפשתי את הסוד! הנוסחה הסודית להתמדה. הייתי מורידה תכנית אימונים מהאינטרנט ומיישמת פעם אחת וחוזרת מלאת התלהבות ובזה זה נגמר. יוצאת לריצה או הליכה, צולחת בקושי את הזמן שהקצבתי ומחליטה לרוץ שוב אבל למחרת מתרצת לעצמי שבדיוק היום (באמצע אוגוסט) יש חשש לגשם ועדיף ליתר בטחון להישאר בבית. הולכת לחדר כושר ומתמודדת עם מכשירי העינויים המבריקים ולמחרת צולעת כאובה לעבודה ולא מבינה למה זה מגיע לי. ומהר מאד הבנתי שייסדתי דפוס ספורטיבי של הופעות אורח חד פעמיות ושאני לא מצליחה להתמיד…
נוסעים יחד למרוצים ונהנים מכל שנייה בלי קשר לתוצאה
השינוי המיוחל הגיע רק כשהצטרפתי לקבוצת ריצה. שם כולם מכירים את כולם ויש אחלה אווירה, זוכים בהמון חברים חדשים (כי אין כמו סבל משותף לגיבוש) ואפילו חברות נפש (כמו במקרה שלי), יש המון הכרויות לפנויים פנויות (אם מחפשים) והמון סיפורי אהבה שהתחילו ממש ככה. נוסעים יחד למרוצים ונהנים מכל שנייה בלי קשר לתוצאה או למרחק
ופתאום – רבותי מהפך! הספורט כבר לא משהו שגורם רגשות אשמה כי שוב לא התמדתי, או סבל מתמשך שעושים (כמו טיפול שורש) רק כי צריך אלא כייף. משהו ממלא מצברים, שעושה לי טוב ולא יכולה בלעדיו (עם "תופעות לוואי" נפלאות של ירידה במשקל, חיטוב ובדיקות דם הרבה יותר חייכניות).
כשאין לי כח לקום מוקדם לאימון – אני יודעת שמחכים לי ויהיה כיף ואני יוצאת בכל זאת ולעולם לא מתחרטת,
כי אני יודעת שיקבלו אותי בחיוך ושבמתיחות בסוף תמיד יהיו בדיחות גסות. אני יודעת שנזיע ונעבוד קשה והכל בחיוך, כי ככה זה שכשכולם אחרי אימון קריעה. מחכה לקפה של אחרי ויודעת שאחרי אימון כזה שמח כל היום נראה אחרת. אני יודעת שאם לא אגיע יש מי שידאג, ישאל למה לא באתי ואצטרך להסביר (ורק זו סיבה טובה להגיע לכל האימונים). כשכואבים לי השרירים יום אחרי (כי המאמן שוב לקח ערב קודם שני מגנזיום ויש לו עודף מרץ) יש לי למי לקטר ולחלוק קניית וולטרן ב-1+1. כשיש לי אימון פחות מוצלח – יש מי שיבין ויספר שגם לו פעם קרה והסתדר אחר כך וגם בימים פחות טובים כשכל מה שבא לי זה לישון כפיות עם גלידה מול הטלוויזיה – אין מצב לוותר על אימון, כי אין כמו כוח הביחד לעטוף, לתמוך, להקשיב לקיטורים ולבעוט לך בתחת החוצה מהרחמים העצמיים וחזרה לעניינים.
מה שקבוצה תצליח לעשות – בודד לא יעשה לעולם
יש לי רשת בטחון שתמיד תהיה שם
מה שקבוצה תצליח לעשות – בודד לא יעשה לעולם וגם אם יעשה מי יהיה שם להתלהב ממנו? להריע לו? להרים איתו ״לחיים״? קבוצה מסודרת, כזו שרק צריך להצטרף אליה (לא חשוב של איזה ענף העיקר שיהיו נחמדים לחדשים). קבוצה מאולתרת, כזו שכבר קיימת ורק מחפשת את המדריך שיוביל אותה לדרך המלך. קבוצה קטנה או גדולה, העיקר שתהיה אווירה טובה ונכונות לפריסות שוות בסיום אימון (כי אין כמו לרוץ 10 ק"מ ורק לפנטז על לחם השום שעושה ההיא ועוגת הגזר שהביא ההוא).
יש לי רשת בטחון שתמיד תהיה שם להזכיר לי מה באמת חשוב
ונכון שבימינו יש קצת עודף "ביחד" ולפעמים קבוצות וואטסאפ שצצות כפטריות אחרי הגשם, קבוצות הרזיה, השמנה וריקודי עם תאילנדים, אבל אנחנו חיים במציאות לא פשוטה. אהובה ושלנו אבל לא פשוטה. עבודה, בית, ילדים ובוס, זוגיות ומתח, אירוע רודף אירוע והחיים – יש להם את הקטע שלהם. מזמנים לנו מבחנים, פיתולים בעלילה וקטעים מאתגרים בשפע אבל – לכל זה מצאתי את הקונטרה הכי טובה בעולם. ומאז מיישמת בקבוצת רכיבה, שחייה, ריצה – ויודעת שאם המוטיבציה שלי תרד – יש לי רשת בטחון שתמיד תהיה שם להזכיר לי מה באמת חשוב.
