אין שום ספק שכל נושאי התפקידים המקצועיים באיגוד השחייה ישבו ימים ולילות כדי לנצח את ההופעה המאכזבת של שחייני נבחרת ישראל באליפות אירופה בגלזגו. מאכזבת לא בגלל שאף אחד לא זכה במדליה (זה רק בונוס) ושישראל השיגה רק גמר אחד – מאכזבת כי רק שני שחיינים מתוך 17 קבעו שיאים אישיים והשיא הלאומי היחיד שנקבע היה במשחה שליחים.

דווקא יש לו עוד הרבה מה לתת. יעקב טומרקין | צילום: באדיבות איגוד השחייה

עוד כתבות בנושא

פודקאסט עם גל נבו וגיא ברנע על אליפות אירופה בשחייה 
דווקא לנבחרת הנוער היתה הופעה מצוינת באליפות אירופה 
מים פתוחים: מקום חמישי למתן רודיטי באליפות אירופה 

כל זה קורה אחרי שבאיגוד השחייה, שאנשיו אולי רוצים יותר מכולם בהצלחת השחיינים הישראלים באירופה, ביצעו שינויים מקצועיים גדולים וגרמו לנו ואולי גם לעצמם למין תחושת אופוריה עד כדי כך שאפילו משפט כמו זה שאנחנו שואפים למדליה אולימפית בטוקיו 2020 לא נשמע יותר מדי מופרך. אבל כמו בכל דבר, תמיד צריך לחפש את הטוב לפני שמחפשים את הרע. החדשות הטובות הן שזו אמנם היתה אליפות אירופה, אבל במציאות שבה ההצלחה במשחקים האולימפיים היא השאיפה של כל שחיין ושחיינית, יש עוד מספיק זמן כדי לתקן ולהבין מה לא עבד ואיך זה יעבוד בפעם הבאה, והפעם הבאה תהיה אליפות העולם ב-2019 שזו גם השנה שבה השחיינים יתחילו לקבוע את הקריטריונים לטוקיו 2020.

אז אל תצפו מאתנו לנתח את המצב בנבחרת הישראלית כי יש הרבה דברים שקורים בפנים ונשארים בפנים, וגם טוב שכך. מצד שני, יש גם הרבה דיבורים והמלצות מסביב, ואליהם בהחלט אפשר להתייחס. אז כדי לנסות ולהבין קצת יותר טוב מה קרה בלגזגו, אספנו חלק מהדברים שנכתבו, נאמרו, ונרמזו במדיות השונות, ונתנו להם התייחסות קטנה.

מה אומרים? יעקב טומרקין מעבר לשיא שלו 

אולי למי שנשען על ההישג של טומרקין במשחקים האולימפיים בלונדון 2012, בהם סיים שביעי בגמר 200 גב, נוח יותר לחשוב ככה. טומרקין היה אז בן 20, כל עתידו לפניו, ומי שעוקב אחרי שחייה פעם בארבע שנים וממהר להסיק מסקנות, חשב אז שממקום שביעי מתקדמים בתוך ארבע שנים למדליה אולימפית.

זה אמנם לא קרה, אבל יעקב טומרקין המשיך להשתפר ולקבוע תוצאות מעולות. אמנם הוא לא השחיין הכי יציב כשמסתכלים על הביצועים שלו באליפויות אירופה והעולם, אבל התוצאות שלו בשנתיים האחרונות מוכיחות שעדיין יש לו מקום בצמרת העולמית, ומבחינה פיזיולוגית המקום הזה אמור להישאר גם כשיהיה בן 28 בטוקיו 2020.

מה שקרה בשנתיים האחרונות זה שהוא לא הצליח להביא את עצמו ליכולת המתאימה ברגע הנכון, יותר נכון הצוות המקצועי לא הצליח להביא אותו לשם. מה בדיוק קרה שם? את זה הם כבר אמורים לדעת, כך אפשר לקוות. דבר אחד בטוח, לפני שנה טומרקין שבר את שיאו הישראלי ב-100 גב בתוצאה שהיתה מספיקה למדליית ארד באליפות אירופה הנוכחית. יש לו את היכולת והוא ממש לא מעבר לשיא.

זה מה שכל כך מבלבל אותנו? הבריכה בוינגייט | צילום: ארן הרלשג

מה אומרים? שהבריכה בוינגייט מהירה מדי 

התאוריה הזאת עלתה מספר פעמים, גם אחרי המשחקים האולימפיים בריו שבהם אף שחיין לא הצליח לשפר את שיאו האישי ומאז – כמעט בכל הזדמנות שבה אין הצלחות בתחרויות הגדולות. השנה, רק שחיין ישראלי אחד מבין כל המשתתפים באליפות אירופה הצליח להתעלות על עצמו בבריכה אחרת וזה היה מירון חרותי ששבר את שיאו הלאומי ב-50 פרפר בקליפורניה. גל נבו אמר לפני שנתיים שפעם האימונים בבריכה הישנה שהיתה גרועה, הביאו בסופו של דבר ליתרון כי שחייני הנבחרת הרגישו שהם התאמנו בתנאים קשים ואז הגיעו לבריכות מהירות בתחרויות הגדולות.

היום כבר יש כאלה שרומזים שהשחיינים הישראלים מתחרים ומתאמנים בבריכה מהירה מדי, ואז מגיעים לבריכות פחות מהירות ונמצאים בסוג של "עמדת נחיתות". נכון, זה נשמע מאוד מוזר אבל התאוריה הזאת דווקא די מככבת בשנים האחרונות.

ואם זה נכון, מה בדיוק אפשר לעשות? אולי להתחרות קצת יותר בחו"ל כדי לנסות וללמוד קצת יותר על התהליכים הגופניים במהלך תקופת העומס באימונים שבה התוצאות בתחרויות גם כך יהיו פחות מהירות? אם ניקח בתור דוגמה את יונתן קופלב שהשיג את הגמר היחיד מבין הישראלים בגלזגו, אבל היה רחוק משיאו הישראלי, נגלה שהוא בין שני השחיינים שהתחרו הכי פחות מאז שקבע את תוצאת הקריטריון שלו בתחילת מאי. האלוף הרוסי קלימנט קולסניקוב עוד הספיק לככב בתחרות מטרה נוספת שהיתה אליפות אירופה לנוער, אבל גם השחיינים האחרים הגמר התחרו יותר. וחשוב לציין שקופלב היה אחד משני ישראלים יחידים (יחד עם עמית עברי) שנסעו להתחרות בסבב מארה נוסטרום בצרפת ובספרד.

מה אומרים? להשקיע קודם כל בתשתית 

אז מה שקרה בגלזגו משקף מצוין את מה שעלול לקרות כשיש כסף להשקיע בצמרת, אבל מזניחים את התשתית. משהו לא עבד מבחינה מקצועית (וזה בסדר, מותר) אבל אז נוצר מצב די מביל שבו כל הזרקורים מופנים כלפי הנהלת האיגוד שרק רצתה לעשות טוב ובחרה להשקיע בצוות אימון יקר מאוד (דייב מארש כיועץ חיצוני במשכורת גבוהה מאוד שבשוקי מגיע לארץ ולוקה גברילו כמאמן לאומי שנמצא עם הנבחרת).

זו לא שיטה חדשה, גם באתלטיקה אנחנו רואים את זה, רק שבאתלטיקה זה הצליח הפעם בגדול ואחרי הצלחות כל כך מרשימות באליפות אירופה אף אחד לא יגיד (לפחות עד התחרות הגדולה הבאה) שאין תשתיות. עוד דבר טוב שקרה באתלטיקה, ואת זה יגיד אפילו בעצמו דן סלפטר שהוא ללא ספק המאמן היותר מוצלח באליפות, היה הכלים שקיבל בקורס עתודת המאמנים הלאומיים שארגן הוועד האולימפי. מדובר בקורס יוקרתי מאוד, וסלפטר טען שהיה לו חלק גדול מאוד בהצלחה שלו באימון של לונה צ'מטאי ומארו טפרי. בקורס הזה משתתפים 12 מאמנים מענפים שונים ונציג השחייה בקורס הוא כרמל לויתן, מאמן מוערך מאוד שרשם הצלחות גדולות מאוד עם מכבי פארק מים רעות. חבריו לקורס כמו דן סלפטר באתלטיקה ואורי זילברמן בטריאתלון היו מאוד דומיננטיים באליפויות אירופה האחרונות – איה הוא היה?

מעניין לאיזה מסקנות הוא הגיע. דייב מארש | צילום: דני בורשבסקי

ואם כבר מדברים על רעות, זה אולי מקום שבו התנאים עבור השחיינים הצעירים קצת יותר טובים, אבל מה שממש מגוחך בשחייה הישראלית הוא שאפשר לספור על כף יד אחת את כמות הבריכות שבהן יש מספיק מסלולים עבור שחייני הגילאים של אגודות השחייה. ברוב המקרים הם חולקים מסלולים עם מנויים, שוחים אחד על השני, ועובדים בתת תנאים במונחים של אימוני שחייה ברמה גבוהה. היעדר התשתית הזה גם גורם לפרישות רבות בגילאים קריטיים, ובכלל מונע משחיינים רבים להתפתח. לא יכול להיות שצריך להגיע עד לפנימיית המחוננים בוינגייט או עד לדייב מארש בקליפורניה כדי לשחות כמו שצריך. והמעטים ששוחים "כמו שצריך" מגיעים בסופו של דבר לאליפות אירופה, וכמו שאנחנו למדים לא תמיד אפשר להכין אותם כמו שצריך כשזה קורה נוצר נזק תקשורתי לא קטן לשחייה הישראלית.

מה אומרים? ששחיינים נתקעים במכללות 

הרעיון של המכללות בארצות הברית הוא מצוין בהגדרה, כל אחד רוצה ובאופן תאורטי לכל אחד כדאי להגיע לשם במעמד של ספורטאי עילוי שמאפשר לעשות את זה בגיל 18 ולדחות את הגיוס. מצד שני, צריך לזכור שיש כל כך הרבה מכללות עם כל כך הרבה שאיפות שונות ושיטות אימון שונות. וכשיש כל כך הרבה, כנראה שגם יש מקום לטעויות. לא כל מכללה מתאימה לכל אחד, ואפשר לראות את זה בסטטיסטיקה. לצד סיפורי הצלחה של שחיינים ישראלים במכללות לאורך השנים היו גם לא מעט אחרים שפשוט נתקעו ולא הצליחו לשפר את התוצאות שלהם.

באליפות הנוכחית ראינו את איתי גורביץ' ואיתי גולדפדן שהגיעו כהבטחות גדולות למכללות שלהם ולא התקדמו מאז (הלוואי וזה יקרה בהמשך). ובזמן ששחייני הנבחרת התכוננו לאליפות אירופה ראינו באליפות ישראל את שחייני החתירה מרק חינאווי וגיל קיזלר שבכלל לא השיגו השנה את הקריטריון לאליפות אירופה.

מאחר ועולם המכללות הוא כל כך עשיר וגדול, אולי היה שווה לחשוב על הקמת גוף מקצועי קטן שיהיו חברים בו שחיינים שהצליחו במכללות ושיש להם קשרים מצוינים שם. המטרה שלהם תהיה לבחון כל הצעה שעומדת בפני כל שחיין, ולייעץ בשלט רחוק בכל תהליך ההתאקלמות. חבל לפספס כישרונות כל כך גדולים.