כשספורטאי פצוע בגוף קשה לו מאד לראות את החלק הפסיכולוגי כמשמעותי בתהליך הפציעה. הוא מעדיף להשקיע את זמנו ומרצו בהחלמה הגופנית. על החלקים הפסיכולוגים שעשויים לגרום לפציעה אפשר לקרוא בטקסט הבא. על החלקים הפסיכולוגים בתהליך ההחלמה אפשר לקרוא בטקסט הבא
מאת:מיכל יערון
ברם, הטיפול בפציעה יהיה יעיל יותר אם יכלול התערבות פסיכולוגית שתותאם לספורטאי. השיקולים יכללו את חמרת הפציעה, סוג הפציעה, תדירות הפציעות שיש לספורטאי והעיתוי שלהן. כמו כן המשאבים שיש לו מבחינת התמיכה הסביבתית, והלחצים שקיימים עליו.
הדבר החשוב בתהליך הטיפול יהיה ראשית לעשות אבחון: לבדוק מהם המרכיבים הפסיכולוגים המעורבים בפציעה (אם קיימים כאלו) ולנסות לזהותם. יש כאן חשיבות גדולה למניעה עתידית של פציעות החוזרות באותם מצבים. ייתכן שהפציעות קורות במצבים של לחץ או מחרדה להתמודד עם תחרות. המטרה היא לתת לספורטאי לגיטימציה לרגשות הקיימים בו, אך לא לתת להם להשתלט עליו.
שנית, יש לעזור לספורטאי לעבור שני שלבים. שלב ראשון שלב ההסתגלות לסטאטוס של "פצוע" והשלב השני הוא להתמיד בטיפול עד תומו.
ההסתגלות היא הדרגתית ולא פשוטה. היכולת של הספורטאי להשלים עם המחשבה – "אני פצוע" היא קשה ולא נעימה. בגלל שהיכולת הגופנית היא מרכיב חשוב בהערכה העצמית ובתחושת המסוגלות של הספורטאי, פציעה מהווה איום על העצמי. ישנם סימנים שונים לחוסר הסתגלות שיכולים להיות כעס, דיכאון, שינויים מהירים במצב הרוח, מיקוד יתר בכאב, שידור חוסר אונים, הכחשת המצב ולעיתים אף הימנעות ממפגש עם חברים מהספורט. על המטפל (ועל הגורמים השונים בסביבת הספורטאי), לעזור לו לראות את המצב כהפיך ולהבין שזו המציאות הנוכחית. התכחשות אליה היא מסוכנת עבור השלמות הגופנית של הספורטאי. יש לערוך הפרדה בין הזהות הכללית של הספורטאי למצב הנוכחי ולא לתת לו לפגוע בדימוי של עצמו. לעזור לו להישאר בעל אמונה פנימית בעצמו וביכולותיו על אף התקופה הקשה.
השלב שני יהיה לעזור בהתמדה בטיפול. הרצון של הספורטאי לחזור במהירות לעולם הספורט בנוסף ללחץ ולציפיות של הסביבה יכולים להוות השפעה שלילית על תהליך ההחלמה.
בשלב זה נכון על המטפל להיות בקשר עם המאמן (בהסכמת הספורטאי כמובן) ולכוון אותו כיצד לעזור לספורטאי. על המאמן לבדוק את תהליכי האימון הקודמים לפציעה ולבדוק האם התופעה קיימת אצל הספורטאי. בנוסף על המאמן ללוות את הספורטאי בתהליך ההחלמה ולא להרחיקו מהקבוצה. להיפך, עליו להמשיך לתת לו תשומת לב, להתעניין בו, לקרבו כמה שאפשר לקבוצה ולעזור לו לשמור על אורח חיים מוכר (להביא כדורים, לשפוט וכ"ו) בהתאם ליכולתו הגופנית. על המאמן לבדוק אילו רגשות הפציעה מעוררת אצלו ולא לתת לרגשות שלילים כמו כעס, אכזבה ואפילו "בגידה" של הספורטאי להשפיע על הליווי שלו את הספורטאי.
לסיום: כדאי שהספורטאי והסובבים אותו יזכרו שהפציעה היא חלק אינהרנטי מחיים ספורטיביים. היכולת להשתמש בפציעה כמנוף פסיכולוגי וההכוונה לבדיקת הרווחים מהפציעה תייצר ספורטאי חסין וחזק יותר.
הבלוג של מיכל יערן בשוונג- טיפ שבועי
מיכל יערון
פסיכולוגית ספורט מהמובילות בארץ קרוב ל- 20 שנה. הובילה את הצד
המנטאלי של כמה מההצלחות הגדולות של הספורט הישראלי, יחידים וקבוצות.
מלווה ספורטאים וספורטאיות בכל הגילאים ובכל הרמות.
