עד לפני ארבע שנים הוא סחב עליו עודף משקל רציני ועישן קופסת סיגריות ביום. ואז הוא גילה את הספורט, ומאז אין כמעט תחרות שבה הוא לא משתתף. תזהו אותו על פי סימן ההיכר שלו: קעקוע של העץ של גולני על הזרוע

מאת:אביטל הירש; צילומים: צלם אותי

• אתר ישראמן סמסונג 2013 – כאן
• כל כתבות ישראמן סמסונג – כאן

---

הכירו את עודד כהן-פור, בן 47 ממודיעין, אבא ליואב ונעמה, עובד כיועץ בחברת מערכות המידע "נס טכנולוגיות". עד לפני כארבע שנים לא עסק בספורט, אכל ג'אנק פוד ועישן קופסה ליום. מאז, אין כמעט תחרות בארץ שלא השתתף בה.

סרט על עודד (ערוץ 5)

האם תמיד עסקת בספורט? בספורט עסקתי עוד מאז היותי ילד, כנער שיחקתי תקופה קצרה בקבוצת הנערים של הפועל ירושלים, תחת "מר כדורסל" יהושוע רוזין ז"ל אבל מאז הגיוס לצבא עסקתי הרבה פחות בספורט. שירתתי כלוחם ומפקד בחטיבת גולני, וקשה להגיד שהייתה לי שגרת אימונים כלשהי. לאחר הגיוס מתחתי רצועה בברך במשחק כדורסל והפסקתי כמעט לגמרי לעסוק בספורט. כמובן שהיתה לכך השפעה על הגוף, הן מבחינת המצב הבריאותי והן מבחינת ההופעה החיצונית. התחושבה האישית הייתה משהו  בין הדחקה, הכחשה ומבוכה. מה שעוד הוסיף לכך הייתה העובדה שעישנתי, בהנאה רבה יש לציין, כמעט קופסת סיגריות ליום. הרגשתי כל כך טוב עם העישון והאכילה שלא באמת האמנתי שאשתחרר ואגמל. הייתי מסוגל לחסל קופסת רוגעלך שלמה עם ספל הקפה של שבת בבוקר, ןאם זה לא הספיק, הייתי מחסל עוד אחת.  לא היה מה לדבר על הרגלי תזונה נכונה שלא לומר תזונה בריאה. ג'אנק פוד לא היה מילה גסה בשבילי, אהבתי מאוד המבורגרים. המשקל שלי טיפס במהירות ל-143-145 ק"ג ולמרות הגובה שלי שהוא  כ-190 ס"מ, זה משקל די מזעזע, וזה באנדרסטייטמנט.

במהלך השנים האלה ניסית לעשות איזה שינוי בהרגלי התזונה שלך?

למרות התגובות סביבי, שחלקן היו די רועמות, לא ממש עניין אותי מה אומרים. הניסיונות להיעזר בדיאטנית לא הצליחו. לא התמדתי מכיוון שלא באמת עשיתי את הסוויץ' בראש אלא יותר כדי לצאת ידי חובה, וברגע שהיה שביב של תוצאה מייד חזרתי להרגלי העבר: רוגעלך, מטוגנים פחמימות ושומנים.

כמובן שלכל זה התלוותה התייחסות צינית לעוסקים בספורט, ובעיקר לרוכבי אופניים, ויש הרבה כאלה במודיעין. מי היה מאמין שפעם התייחסתי לרוכבים כאל מטרד פאתטי…

אז מה בכל זאת גרם לך להתחיל לעסוק בספורט?

באחד הערבים, מתוך רצון להשקיט את המצפון, יצאתי להליכה. הייתי בטוח שאת זה לא איבדתי – אחרי הכל, הייתי בשירותי הצבאי מ"פ בגולני. אבל כמה שטעיתי. היום אני יודע שאותה הליכה הייתה למרחק של קילומטר וחצי בערך, אבל אני עצרתי שלוש פעמים במהלך הדרך בגלל דופק מואץ, חרחורים וקוצר נשימה. בקושי גררתי את עצמי לקו הסיום, שהיה הבית. חזרתי על החוויה הטראומטית עוד פעמיים ואחריהן החלטתי להפסיק.  אבל אפילו אז, עמוק בפנים קינן בי הרצון לחזור "לזה". לתחושת החופש, לשחרור, לחיבור ל-Outdoors, לטיולים ולמסעות, וגם לספורט. מנגד, תמיד היו תירוצים למה לא: "אח"כ", "עכשיו אני עייף", "ביום ראשון"…"יותר חשוב להשקיע בקריירה", "הילדים" "אין מי  שימשוך אותי" ועוד ועוד. בחורף 2008 חליתי בדלקת ריאות והפסקתי לעשן – לקחתי את הקופסה (אני עוד זוכר שהיו בה שש סיגריות) והנחתי במגירה. מאז ועד היום לא חזרתי לעשן. הפסקת העישון הובילה לשני דברים: היא שברה אצלי את הטאבו ש"אני כל כך נהנה לעשן, שלא אפסיק עם זה אי פעם", אבל היא גם גרמה לי להמשיך ולעלות במשקל.

בשלב מסויים, כחלק מתרבות העדר, ולאחר הרבה בירורים, חפירות ובעיקר דחיות, החלטתי באחד מימי שישי לנסוע לרח' חשמונאים בת"א וסוף-סוף לקנות זוג אופניים. אלה היו אופני כניסה – טרק 4500 עם שילדת זנב קשיח, גלגלי 26 אינץ', ירוקים זוהרים ומאד קרביים.

ההחלטה הייתה די אימפולסיבית והיה לי ולכולם די ברור שבקרוב הם יהפכו לחפץ שאין בו שימוש וסתם תופס מקום בבית. 

ספר על הרכיבה הראשונה

באותו יום שישי חזרתי עם האופניים הביתה ויצאתי לסיבוב שהיה אמור להיות קצר, אבל נמשך בסופו של דבר משעות אחר הצהריים עד רדת הערב. רוב הרכיבה הייתה בכבישים, בירידות וללא דיווש. לא הייתי מסוגל לעלות את העליה הכי מתונה באיזור. בקיצור, זה היה די מביך, אבל כנראה שיש משהו באופי שלי שאוהב אתגרים ורוצה להוכיח שהוא בכל זאת מסוגל, כך שלמחרת יצאתי שוב לרכיבה, וכך גם בשבוע לאחר מכן ובשבועות הבאים. התחברתי לשי בובק, חבר ממודיעין, והתחלנו לרכוב יחד – רכיבות עירוניות בשעות הערב. 

עד לשלב זה ירדתי רק 7-10 ק"ג, ועדיין שקלתי כ-135-140 ק"ג.

בשלב מסויים העזתי להיכנס ליער בן שמן הסמוך, ושם פגשתי חבורת רוכבים שאחד מהם, אלון אייזנברג, זרק לי טיפ: "תנסה אופני 29 אינץ', הם יכולים להתאים לך". כמובן שיישמתי את העצה (אחרי חפירות, ברורים ולשם שינוי ללא דחיות) ורכשתי אופני סמפג'מפר 29 אינץ' של ספשלייזד.

עכשיו הרכיבות הפכו לחוויה. התחלתי לרכוב גם באמצע השבוע, התחברתי לקבוצת רוכבים מדהימה שנקראת "קומונת אפיק 4 אינץ'" בתפוז, חבר'ה מדהימים, שאיתם התקדמתי מאוד ברכיבה. עשית גם שינוי תזונתי במקביל? בערך באותה תקופה (מרץ-אפריל 2009) החליטו בחברה שבה אני עובד לקצץ את האש"ל ונאלצתי לבוא עם ארוחת צהריים מהבית. הצעד הזה של החברה בא בעיתוי מצויין מבחינתי. התחלתי לאכול סלט מוכן בתוספת קופסת טונה, ותפוחי סמיט לארוחות ביניים. בערב יצאתי לרכיבות לבד או עם שי ושלום, ובצמוד לרכיבה הרשיתי לעצמי לאכול פחמימות, אבל במידה. התוצאות במשקל החלו להיראות והירידה שמשקל, ואיתה התחושה ברכיבה ובעיקר בתחושת היומיום, הייתה מצויינת. יכולתי סו, סוף ללבוש חולצות ספורט במקום חולצות ממחסני עודפים.

מתי התחלת להשתתף בתחרויות ואירועי ספורט?

באחת מרכיבות בוקר שישי נפלתי ביער בן-שמן ושברתי את אמת היד בסמוך לשורש כף היד. נזקקתי לניתוח ולהשתלת פלטינה, אבל בעיקר הושבתתי למשך של שלושה וחצי חודשים. מבחינתי זה היה כמו דלי של מים קרים על הראש.עד לפציעה הרגשתי שאני בזינוק מבחינת ההתקדמות ובעיקר נהניתי.החלטתי שלמרות הפציעה אני לא נותן לעצמי לשקוע חזרה, והמשכתי לעשות הליכות עם גבס על היד בשעות הערב, עם מוזיקה (חזרתי לפסקול של Topgun ולמדתי לאהוב את Paul Oakenfold ואת Eminem) באוקטובר הורד הגבס, ומיד נרשמתי ל"טור דה תרום". אחריו רכבתי ב "סובב ים המלח", "מסע לעתיד מתוק" ובכלל,התחלתי להשתתף כמעט בכל אירוע של רכיבת חובבים שידעתי עליו. הגברתי וגיוונתי את הרכיבות ואת הקושי. התחלתי לעלות את כביש 443 לכיוון ירושלים עד צומת עטרות וחזרה למודיעין. באחת הרכיבות, בהרי מנשה, זרק לי הרוכב המאסף של הקומונה דני מור, שאם אני רוצה להתמיד בקצב של הקבוצה כדאי שאתחיל עבוד חזק על ה-Cadence שלי. האמירה הזאת שלו, בצירוף העובדה שאני לא ממש מתחבר לאימונים על מכשירים, גרמה לי להתחיל לרכוב על אופני כביש. במרץ 2010 קניתי אופני כביש יד שניה של ספשלייזד והתחלתי לעלות את 443 לכיוון עטרות ירידה ללוד וחזרה למודיעין. התוספת של אופני כביש לאופני שטח היא שילוב מצויין, רכיבת הכביש היתה בשבילי הנאה ממש ממכרת ונהניתי ממנה לא פחות מרכיבות השטח.

חבר יקר, אליק קרן, הצטרף לסופשבוע של ישראמן באילת במטרה ללוות בסיום את בנצי אלקון – חבר, אדם, ואישיות עם סיפור חיים של כוח רצון התמודדות וניצחון מול מחלה. אליק ליווה את בנצי לקראת קו הסיום של המרחק המלא בישראמן 2010, ולאחריו החליט לעשות את התחרות בעצמו לחצי המרחק. כששמע שהתחלתי לרכוב כביש הציע שאצטרף אליו לרכיבות משותפות במסגרת ההכנות שלו לישראמן. כמובן שנעניתי בשמחה. אליק הוא ספורטאי אמיתי עם יכולות אישיות מדהימות, אצן ואתלט אמיתי. בלב חשבתי שהוא לוקח אתגר שאני יכול רק לחלום עליו, אבל נהניתי מהרכיבות המשותפות, ובעיקר מכך שעלינו את נס הרים – אני! אני עליתי את נס הרים! 

מתי ולמה התחלת לשחות?

שמתי לב שבגלל ריבוי הרכיבות, החלק התחתון של הגוף מתמלא, אבל העליון, ובעיקר הכתפיים, הופך לגרום. בנסיון לשנות את זה, ומכיוון אני לא אוהב חדרי כושר ומכשירים, נרשמתי לקורס שחייה. חבר מהעבודה, אריאל הופמן, הראה לי אירוע של שחייה בים פתוח. לא דמיינתי את עצמי שוחה קילומטר וחצי בים, אבל נרשמתי לקורס השחייה של TI ברמת השרון. אחרי שבעה שעורים שחיתי 750 מטרים ואחרי סיום הקורס הייתי מסוגל לשחות קילומטר וחצי. לרכיבות ולהליכות הוספתי שחייה כל בוקר.

בשלב זה שקלתי כ-112 ק"ג ולא ממש האמנתי שהגעתי לזה. 

אז רכבת ושחית – ואיך הגענו מזה לטריאתלון?

באותו זמן, המילה טריאתלון לא עלתה בכלל על דל שפתיי. שלא לדבר על איש ברזל.  התחלתי לשלב ריצה של 8 ק"מ אחרי הרכיבה בערב (25 ק"מ). היו ימים ששחיתי בבוקר שני ק"מ, ובערב רכבתי 25 ק"מ ואח"כ רצתי 8 ק"מ.  זה נשמע קיצוני, אבל ממש נהניתי מכל רגע. החזרה של הגוף לפעילות עשתה לי רק טוב. הקפדתי על ימי מנוחה כדי לא להיפצע. לא רציתי "לשרוף" את עצמי כדי להראות שאני יכול ולא רציתי לסכן את האימון של מחר או להיות מושבת בגלל פציעה. בספטמבר 2010 נרשמתי לטריאתלון קיסריה ועשיתי בו את המרחק האולימפי. זו הייתה חוויה מדהימה, שלאחריה החלטתי "ללכת על זה" ולהירשם לישראמן 2012. הצלחתי לרדת עוד במשקל והגעתי למשקל של 105 ק"ג. הרגשתי מצויין.

מה היו התחרויות שבדרך לישראמן?

התחנה הבאה היתה טריאתלון (שהפך לאקווהתלון) גן-שמואל, ריצת הלילה של תל-אביב, חוויה כייפית שדחפה אותי קדימה מבחינת ריצה. טריאתלון אילת – המקצה האולימפי, שאותו ראיתי כמעין חזרה כללית לישראמן, מרוץ אייל 15 ברמת השרון, חצי מרתון עמק המעיינות, מרתון טבריה, ושבועיים אח"כ ישראמן אילת 2012.

מה הענף האהוב עליך מבין השלושה? אוהב בעיקר את הרכיבות, כביש ושטח. רכיבת אופניים, בעיקר רכיבת כביש היא ספורט מתגמל בצורה מדהימה. מתאמן בקבוצה או לבד? אני מתאמן בעיקר לבד. לפעמים מצטרף לקבוצת הרכיבה שמארגן בנצי אלקון "מי שרוכבת יודעת". קבוצה מדהימה מגובשת ותומכת עם מגוון יכולות ומקום לכולם. בעיקר כנראה שזה בגלל הדומיננטיות הנשית בקבוצה. כמה שעות בשבוע? אני מתאמן בין 12 ל-14 שעות בשבוע. שלושה-ארבעה אימוני רכיבה, שתי ריצות של בין 8 ל-10 ק"מ וארבעה אימוני שחייה של כק"מ עד שניים. הגדרתי לעצמי ששגרת האימונים שלי צריכה להיות תואמת ובמוכנות לטראתלון אולימפי. זו סתם הגדרה אישית שלי.

 איך אתה "מתחזק" את המוטיבציה? אין לך רגעי שבירה?

אני מוודא שבלו"ז תהיה תמיד תחרות יעד אחת לפחות. 

על כל שלושה שבועות של שגרת אימון אני עושה שבוע "מדולל". מוריד נפחים וסוגי אימון – גיליתי שהשמיים לא נופלים גם כשמתאמנים פחות. 

לקבוצת הרכיבה שהצטרפתי אליה יש יתרון מבחינה חברתית ומבחינת הלוגיסטיקה, הגיוון והאתגרים. ועם זאת, לדעתי כדאי לצאת לפעמים מהמסגרת.

חשוב מאוד שיהיה עם מי להתייעץ. לפחות מנטור, אם לא מאמן. מישהו שיוריד אותך לקרקע, במקרה שאתה נסחף, או להיפך – ידחוף אותך. לי יש את בנצי אלקון – פצצת אנרגיה חסר מנוח.

מעבר לזה, חשוב להיות מחובר למידע כלשהו: מגזין, קבוצת אימון, פורום וכו'. יש המון טיפים "באוויר" חשוב לשים לב ולהיות מעודכן. מצד שני, חשוב לא להסחף אחרי כל שיגעון, לשים לב על מה מוציאים כסף ומה התמורה ועד כמה היא חיונית באמת.

האם אתה מתחרט על הקצב המהיר שבו פרצת לעולם הספורט? אני לא מתחרט על כלום. למדתי מכל מה שעשיתי. איזו תחרות הייתה הכי טראומטית מבחינתך? התחרות הכי טראומטית מבחינתי הייתה מרתון טבריה של שנת 2011. עשיתי אותה כחלק מההכנה לישראמן המלא 2011 שבועיים מאוחר יותר… למרות שחברים התריעו והזהירו אותי, נמשכתי לשם בעיקר כדי לגבש את תחושת הביטחון לקראת הישראמן. בדיעבד, הייתי עושה דברים אחרת הייתי צריך לוותר גם על חצי מרתון עין-גדי כשלושה שבועות לאחר אותו ישראמן, אבל הראש כבר היה שם וחזק. החוכמה היא ללמוד ולהפיק לקחים כל הזמן, אחרת השחיקה ו/או הפציעה ישיגו אותך קודם ו"המשחק נגמר". מה שלמדתי כאן הוא שלפעמים צריך להיות מספיק חזק ולהחליט באיזה תחרות לא להשתתף ועל מה לוותר על מנת להשיג יעד מבוקש.

איזו תחרות הייתה הכי מוצלחת?

ככלל, התחרות הכי מוצלחת היא התחרות האחרונה שעשיתי. אני מנסה להקפיד ולהשתפר מתחרות לתחרות.

עשיתי פעמיים את המרחק המלא בישראמן, וכחוויה התחרות הכי מוצלחת מבחינתי היתה הישראמן המלא של 2012. באתי לאחר אימון בתוכנית של מגזין Triathlete, הקפדתי על האימון לפי המבנה והתכנים ונשמעתי לעצות בעיקר של ארז רווה מ-"Time trial".

האם אתה משתתף בתחרויות בכלל (ובישראמן בפרט) בגלל חוויות ההשתתפות, או שחשוב לך "לעשות תוצאה"?

חשובה לי ההשתתפות, בתוצאה סבירה. לא מחפש לעשות תוצאה. חשובה לי ההשתתפות ושיפור התוצאה.

למה החלטת לעשות השנה דווקא את חצי המרחק בישראמן?

השנה החלטתי "להוריד הילוך". תכנית האימונים גוזלת, מן הסתם, הרבה משאבי זמן ומאמץ.

האם הסביבה הקרובה שלך מפרגנת?

הסביבה מפרגנת מאוד! בת הזוג שלי, הילדים ( יואב, הבן שלי, ואני רוכבים מדי פעם בשטח), החברים והמנהלים בעבודה והחברים בבית.

ולסיום – יש לך טיפים למי שעומד להשתתף בישראמן?

– להתייחס לכל שלב בפני עצמו.

– להקפיד לאכול, לשתות ולקחת תוספים לפי התכנון.

– לווסת את המאמץ על פני כל התחרות – לשים לב לקצב ולראות שעומדים ביעד המתוכנן.

– לא לשרוף את עצמך ברכיבה

27.12.2012

---

אביטל הירש
שוחה, רוכבת ורצה, לא בו זמנית. עורכת משנה בשוונג