הכנסתם פעם עז הביתה ונהיה לכם צפוף? הוצאתם אותה אחר כך מהבית והרגשתם שהבית שלכם ענק? טוב נו כנראה שאין עיזים באמפם שמתחת לבית שלכם. אבל זה משל יהודי ידוע שמטרתו להגיד לכם חברים: שעד שלא ממש רע- גם לא ממש טוב.
בגדול זה סיפור חיי בשנה האחרונה – אני מרגישה שהחיים שלי הם הכי טובים והכי רעים שיכולים להיות בו"ז. הסרטן שבני בן ה-11 חלה לצד תקופה אישית מדהימה של התפתחות, הגשמה ספורט והמון כיף.
ולפעמים הטוב והרע הזה בו"ז מבלבלים נורא ומעלות שאלות משמעותיות יותר מכמה וואט לקילו אני אצליח לייצר בעונה הבאה.
לפני קצת יותר משבוע שבעה חברים מופלאים ומופלאה אחת זינקו לאליפות העולם באיש ברזל בהוואי, בקונה. בית המקדש של אנשי הברזל תחרות שכל טריאתלט היה רוצה להתחרות בה או להיות שותף לפסטיבל המדהים הזה.
עטופים במדים ירוקים מעוטרים בעצי דקל ואווירת חוף ים יצא גל תיכון עם משלחת מדהימה של אנשים שבעבודה קשה ועם הרבה כשרון הגשימו חלום וזכו בקריטריון לתחרות.
צילום: באדיבות גולדי רייך
אשכרה חבורה של שמונה אנשים עם מאמן אחד "מגשים חלומות" במסע שהיה מופע לא פחות ממפעים. היה תענוג לעקוב אחריהם לראות את התמונות את הצבעים את הים הטורקיז עצי הדקל ושתיית הקוקוס ולקנא בו"ז על פסטיבל הספורט המדהים בו הם משתתפים.
עקבנו כולנו בדבקות אחרי המתחרים בשעות הפוכות וזה המקום להגיד לכם שאתם חייבים לנו שעות שינה או קוקוס, מה שיותר נוח לכם להביא לנו מתנה מהוואי ותכלס לא באמת משנה לנו הסדר.
בעיני, האירוע בהוואי הוא לא ממש תחרות זה פשוט פסטיבל שהממריצים שלו הם אנדרופינים התחפושות הם בגדי תחרות והתפאורה אלוהית בפני עצמה. חם מאוד, כל הכוכבים הגדולים משתתפים ותכלס הצ'ק ליסט דומה ומדויק לפסטיבל הכי מגניב שאתם יכולים לחשוב עליו.
לא סתם אני משתמשת באנלוגיה הזאת, עד לפני כמה שבועות עוד התאמנתי לאיירונמן טבריה ופינטזתי על המסיבה הכי לוהטת והכי בינלאומית שטבריה תראה בחייה. העזתי לפלרטט על המחשבה של סלוט להוואי כי אליפות מזרח תיכון ויש הרבה סלוטים בדרך לדקלים בהוואי, אבל רצה הגורל אחרת ונפצעתי פציעה משמעותית מה שמונע ממני לרוץ מרחקים ארוכים. אז בזמן שהחברים זינקו בהוואי אני קיבלתי את ההחלטה אחת המוזרות בחיי והיא להשתתף לראשונה בחיי ב"מידברן" – הברנינגמן הישראלי הכי חם על המפה.
אז את הטור הזה אני רוצה להקדיש לאנשים שחיים על הקצוות שהם גם ספורטאים וגם בליינים חובבי אקסטרים נקודה שנהנים מאימון כואב לא פחות ממה שהם נהנים ממסיבה טובה. ולשתף אתכם בהארות של זריחות ושקיעות שהזדקקו לי בחולות המדבר- מידברן 2022.
אז אם אתם הייטרים של המידברן מזומנים לדלג לטור הבא אני מבטיחה לאהוב אתכם סאחים וחובבי שגרה.
בזמן שהמשלחת המרשימה הזאת חזרה לארץ, אני חזרתי מהמדבר אחרי חמישה ימים בהם נשמתי אבק חולות, אושר, אומנות, יצירה, אופוריה, נצנצים ולדים. בטח גם הפיד שלכם היה מפוצץ תמונות מידברן והמכוניות בחניית הבניין מכוסות שכבות של חול ואבק. מדברן ראשון שלי ולגמרי אחת החוויות הכי טובות שחוויתי בחיי. למידברן הגעתי בגלל הסרטן בניסיון לשכוח אפילו לכמה ימים מהטירוף היומיומי. אולי ראוי שאתוודה שהגעתי לאירוע הזה מאוד בדיס עם הצהרות שזה לא ממש בשבילי וזה אירוע של אנשים היפים והזויים מוכנה לכל תרחיש של חזרה לציביליזציה בכל רגע נתון.
מי שראה אותי רוקדת בחולות ונושמת את האבק בהתלהבות יכול היה לחשוב שאני "ברנרית" מקצוענית – כזאת שמכירה את הוייב עוד מ-2014 מימי הברנים הראשונים.
באחד מהזריחות על "הפלאיה" (המרחב בעיר במדבר בו הכל מתרחש) אני יושבת בתוך ארט-קאר מושלם שבנוי מקריסטלים שמתמזגים עם הקרני שמש ויוצרים משחק של צבעים על החולות יחד עם השמש שעולה בין ההרים ערה בשעות רגילות של ספורטאים, אבל הפעם לא מהסיבות הרגילות. הפעם אני פשוט ערה ברצף כבר יומיים וחצי מהכיף והיופי שסביבי. אני מסתכלת על השמש ומבינה את שאלת הזהות הכי משמעותית שלי בשנה האחרונה.
מי אני? האם אני ספורטאית שנהנית מתחרויות, אימונים או איך שהעם אוהב לקרוא לזה אישה עם אורח חיים סאחי למהדרין או שאני בעצם נהנית מלילות לבנים, מסיבות ופסטיבלים שבשיח רגיל או אם יורשה לי להגיד – שטחי, נמצא בקצה השני של הסקאלה.
ויחד עם הצבעים השמש והאבק הבנתי שזה בעצם אותו דבר. אלו לא שני זהויות זה לא שתי קצוות של הסקאלה.
שניהם מייצרים את אותו הכיף שנקרא חיים.
שחברים שלי בקונה היו באקסטרים מפסטיבל ספורט בהם הממריצים הם אנדרופינים והמסיבות הגדולות נחגגות בקו הסיום. יצר החיים שמניע אותנו להתאמן הוא אותו יצר חיים שמניע אותנו לשמוח וליהנות וזה פשוט אותו דבר.
ובדיוק כמו בסיפור העז:
אם אין חוסר – אין אושר
אם אין כאב – אין הנאה
אם קל – אין סיפוק
אם זה לא מאתגר – זה לא מעניין
הוואי, מידברן, כאב ואושר זה פשוט אותו רצף – קוראים לזה חיים.
אז פעם הבאה שישברו לי הרגליים בטיפוס לצובה או עוד שלושה שבועות שאשתתף בלאטאפ בקפריסין אני ממש אזכור שהכאב הוא זה שמביא לי את האושר. שהחיות על האופניים היא המסיבה הכי טובה והכי חשוב אני לא אשכח להודות ל"עז" הזו שמביאה אותנו לחיות בסקאלה הזאת של החיים מלאי החיות.
שלא נפסיק לעולם.
