התוודעתי לענף הספורט של רכיבת אופני הרים לפני כ-20 שנה, בתחילת שנות ה-2000. הייתי בשנות העשרים לחיי ועד לאותה תקופה, אופניים עבורי היו כלי התחבורה העיקרי למי שאין לו עדיין רישיון נהיגה. מספר שנים קודם לכן הייתי שחיין תחרותי ובעקבות פציעה קשה שעברתי בפיגוע טרור, לא יכולתי להמשיך לעסוק בשחייה בכל צורה שהיא (עד היום…). בשנים לאחר הפציעה חיפשתי ענף ספורט אחר ש"יחליף" את השחייה. ואז יום אחד, חבר יקר (שנרחיב עליו בהמשך) שהיה רוכב תחרותי הציע לי להצטרף אליו לטיול אופניים בשטח. השאלתי אופניים מחבר, נפגשנו בחניון התחתון של מרכז מירב בכרמל והשאר…היסטוריה. נתפסתי בחכה! התאהבתי בספורט ואני עוסק בו מאז. בראייה לאחור אני יכול להבין היום כמה למדתי על עצמי, החיים ועולם העסקים דרך רכיבה על אופני הרים ובמאמר זה אפרט את 10 השיעורים המשמעותיים ביותר ואיך הם קשורים לאו דווקא לרכיבה על אופניים. בואו נתחיל!
שיעור מס' 1: צריך להתחיל לרכוב!
לא משנה כמה השקעת באופניים, קסדה, בגדים וכל פרט ציוד אחר – כדי לייצר התקדמות עם אופניים צריך פשוט לעלות על האוכף, להניח רגליים על הפדלים ולהתחיל לסובב. זה לא משנה על אילו אופניים, עם איזה ציוד, באיזה שטח – אופניים לא זזים אם לא עולים עליהם ומתחילים לדווש! השיעור הזה, המאוד טריוויאלי לכאורה, מגלם בתוכו עובדה מאד חשובה שאנחנו כמבוגרים נוטים לשכוח. כאשר אנחנו רוצים לעשות משהו בחיים ולהתחיל לייצר התקדמות חיובית – הצעד הראשון הוא להתחיל לעשות או במקרה של אופניים – לרכוב.
"פעולה היא המפתח הבסיסי ביותר לכל הצלחה" (פבלו פיקאסו)
נשמע פשטני ואף מובן מאליו אך כמה פעמים קרה לך שהשקעת משאבים וזמן כדי ללמוד מקצוע או מיומנות חדשה או תכננת מיזם חדש או פרויקט חדש ואז הכל פשוט התמוסס לו כי לא עשית את הצעד הראשון ופשוט… לא התחלת. בין אם זה בגלל פחד מכישלון או ירידה לפרטים של ה-"איך" ולחשוב 100 צעדים קדימה ולקבל רגליים קרות. לא חסרות סיבות למה.
כשמתחילים לרכוב, רוכבים לאט, חושבים על כל תנועה, על כל תחושה וכל דבר מסביבנו יכול להבהיל אותנו ואנחנו מפחדים ליפול או להתנגש במשהו ולהיפצע. וכמובן, זה קשה! צריך להפעיל שרירים ולהתאמץ במקומות שאנחנו לא רגילים כל כך. הבשורה הטובה היא שבשלבים הראשונים שיעור השינוי הוא מאד גדול וגם יש דרכים להקל על החששות כמו גלגלי עזר.
וכך בדיוק בחיים. כאשר רוצים להתחיל משהו חדש צריך להתחיל וללמוד תוך כדי ובמידת הצורך לקחת מישהו שיעזור לנו וייצב אותנו בצעדים הראשונים, בדיוק כמו גלגלי עזר באופניים.
שיעור מס' 2: לאן שהמבט מופנה לשם האופניים נוסעות
יש לאופניים תכונה מאד ייחודית ומיוחדת שהן נוסעות לכיוון שהרוכב מסתכל אליו, גם ואולי במיוחד, אם הוא מסתכל על מכשול או כל דבר אחר שהוא מנסה להימנע ממנו. המאמן האגדי שלי, חנוך רדליך, שהוא גם האחראי הישיר על הכניסה שלי לתחום, מתחיל ומסיים הסבר והדגמה טכנית במילים הנצחיות "מבט! מבט! מבט!".
זה מדהים כמה משמעת עצמית דרושה כדי להסיט את המבט ולהתמקד במקום אליו אנחנו רוצים להגיע במקום להביט בכל מיני מכשולים ואלמנטים אחרים שאנחנו חוששים ופוחדים מהם ומנפילה שעלולה להתרחש אם נרכב עליהם. הניסיון לימד אותי שכאשר המיקוד או המבט נמצא במקום הנכון זה מהווה כ-50% מהעבודה. ב-30% הנותרים מטפלים המהירות ומומנטום ורק 20% ניתן לזקוף ליכולת טכנית של הרוכב.
גם בעולם העסקים (ובחיים בכלל) למדתי אמת מאד פשוטה:
אנרגיה זורמת לאן שהמיקוד מופנה אליו
או באנגלית:
Where Focus Goes Energy Flows
אנחנו מצליחים לממש מטרות ולכבוש יעדים כאשר הם במרכז תשומת הלב שלנו. אך אם המיקוד שלנו נמצא על הבעיות, קשיים ומכשולים אלה הדברים שנחווה וימלאו לנו את החיים. היכולת שלנו להתגבר על קשיים ומכשולים עולה כאשר אנחנו נותרים ממוקדים במטרה במקום בקושי או המכשול. וזה מוביל אותי לשיעור הבא.
שיעור מס' 3: להתעסק עם מה שחשוב ולא עם מה שדחוף
העיקרון הזה הוא, לדעתי, המשך ישיר של השיעור הקודם. לא פחות חשוב ממה שאנחנו מתמקדים בו הוא כמה רחוק אנחנו מביטים. ברכיבת שטח, נניח חציית גינת סלעים, הרבה יותר חשוב להביט קדימה, לקראת סוף המכשול. זה מאפשר לנו לתכנן את הקו שבו נרצה לרכב, לתכנן את המהלכים הבאים ולהתארגן על האופניים, הן מבחינה פיסית והן מבחינה מנטאלית, כדי לבצע אותם. הרי כשאני מביט רחוק כל מה שעובר לי מתחת לגלגלים כבר ראיתי שהולך להגיע כך שאין טעם לבצע שינויים ותיקונים גם אם זה לא מושלם, קצת קופצים – לא נורא. יותר חשוב לבצע תיקון קל כדי לצלוח את המכשולים הבאים ולא לאבד מהירות או להיעצר.
ברכיבה כשאני מביט רחוק (באופן יחסי) קדימה זה מאפשר לי להעריך, לתכנן ולהגיב במובן של Respond תוך כדי שאני שומר על מומנטום ההתקדמות שלי בצורה הטובה ביותר, יש לי אפשרויות בחירה וזמן. זאת לעומת מיקוד מבט קרוב יחסית שמאלץ אותי להגיב במובן של React ולפעול באופן הטוב ביותר לאותו רגע תוך התחשבות מועטה והיעדר תכנון לקראת מה שעתיד לבוא. אם תביטו מהצד על רוכב מיומן שעוסק בעיקר בתכנון לעומת אחר שמגיב לתוואי השטח הרוכב הראשון יראה הרבה יותר זורם ונינוח ואילו השני יראה מתאמץ, תזזיתי ונאבק. הרוכב השני גם מכלה את המשאבים שלו, הפיזיים והמנטליים, יותר מהר ומתקשה לייצר מהירות ומומנטום.
אותו עיקרון נכון גם בעולם העסקים. כאשר אנחנו ממוקדים ביעד, יש לנו את היכולת להעריך מה נדרש לעשות כדי להגיע אליו בצורה הטובה ביותר. אם משהו לא הולך לפי התוכנית יש לנו מספיק מומנטום כדי להתמודד, לעשות תיקון מסלול קל ולהמשיך מבלי להיעצר. אך אם אנחנו צוללים לתוך כל תקלה או הפרעה בתהליך לעולם לא נוכל לייצר התקדמות ומומנטום והיעד עשוי להעלם לנו משדה הראיה. בנוסף לכך, לא תהיה לנו את היכולת לצפות את הבאות, לתכנן ולהיערך בהתאם. ובמקום לשמור על זרימה עם התאמות קלות הדרך תהפוך מחותחתת, קשה ומכלה משאבים.
שיעור מס' 4: אימון וחזרתיות
כמו כל מיומנות שאנחנו רוכשים בחיים גם באופניים – חזרתיות היא אם כל המיומנויות. כמה שנרכב יותר כך נהיה רוכבים טובים יותר. הכוונה שלי באימון היא לקחת מאמן או להצטרף לקבוצה שזה אפילו יותר טוב.
אם נרכב כל הזמן לבד באותם מסלולים נפתח מערכת יכולות – כושר, טכניקה וסיבולת מאד מסוימת ונהפוך להיות ממש טובים במשהו מאד מסוים. אך אם וכאשר נהיה במצב מעט שונה או מסלול חדש ארגז הכלים שלנו יאפשר לנו יכולת התמודדות מוגבלת מאד למצבים חדשים. כאן נכנס לתמונה המאמן. מאמן טוב יודע לזהות את אותם מצבים בהם אנחנו פחות מיומנים ולגשר על הפער בידע ולהקנות לנו בטחון להישען לתוך אי הנוחות שלנו ולנסות דברים חדשים, וללטש מיומנויות קיימות.
זה לא במקרה שלכל ספורטאי אולימפי יש מאמן. למאמן לא חייבת להיות יכולת ביצוע יותר טובה אך הוא יודע למצות ואף להגדיל את הפוטנציאל של המאומן שלו. אימון בקבוצה מהווה מגפון לאפקט המאמן בייחוד אם הקבוצה מורכבת מחברים שמאתגרים ותומכים אחד בשני. הצטרפות לקבוצת עמיתים, היא תמיד, קרש קפיצה שמעודד התקדמות רק מעצם החברות בה.
אותו הדבר נכון ומתקיים גם בחיים אישיים וגם מקצועיים. מאמן או קואצ'ר הוא אדם חיצוני למסע שלך שיש לו נקודת השקפה אחרת, שונה ומשלימה לשלך, שיודע לגשר על הפער, לשאול את השאלות הנכונות וללמד אותך את אותם הדברים שיש לחזק או ללטש. והכי חשוב, הוא מחויב להצלחה שלך! מאמן טוב גם ידרוש ממך לקחת אחריות על הביצועים שלך כדי להפיק לקחים ולהמשיך להתקדם. גם מחוץ לעולם הספורט ורכיבה, קבוצת עמיתים טובה, כזו שתומכת ומאתגרת את החברים בה, תהיה קטליזטור להתקדמות רק מעצם החברות בה.
שיעור מס' 5: B.A.P – Best Average Performance
אם יש שיעור אחד, שאני יכול לומר עליו שהוא המשמעותי ביותר לכל תחום בחיים, שלמדתי מהמאמן שלי, חנוך רדליך, הוא זה: "כשאתה מתחרה למרחקים ארוכים מה שקובע בסופו של דבר זו המהירות הממוצעת שלך כפי שהיא נמדדת לאורך כל המרוץ".
חנוך מתחרה בנישה מאד מיוחדת בעולם אופני השטח – מרוצי אולטרה-אנדיורנס. מדובר באירוע יחיד המתקיים לאורך של אלפי קילומטרים ומספר רב של ימים כאשר הרוכב חייב להיות עצמאי לחלוטין ונטול צוות תומך. כלומר, כל האוכל, השתייה, ביגוד, מחסה וכל ציוד אחר מועמסים על האופניים לאורך כל הדרך (אוכל ושתיה מרעננים לאורך המסלול בנקודות ייעודיות לכך) ועל הרוכב להתמודד עם כל תקלה או בעיה בכוחות עצמו. האסטרטגיה של חנוך, אשר מוכיחה את עצמה לאורך השנים, היא להיות בתנועה כמה שיותר שעות ברצף לאורך המסלול ולצמצם למינימום האפשרי את זמני המנוחה. זה מאפשר לו להגיע למהירות ממוצעת, כולל הפסקות, גבוה יותר משל יתר המתחרים וכך לקטוף את הניצחון פעם אחר פעם.
פירוק האסטרטגיה הזו מוביל למסקנה מאד ברורה. מה שקובע עד כמה רחוק תגיע היא לא היכולת המרבית שלך אלא היכולת המרבית שניתן להחזיק לפרק זמן הארוך ביותר. וכאשר אנחנו לוקחים חלק במשחק ארוך טווח או אפילו אינסופי, השאיפה שלנו צריכה להיות לשפר את הרמת הביצועים הממוצעת שלנו ולאו דווקא את הסף המרבי (באנגלית Peak Performance Vs Average Performance). זה גם משאיר לנו מספיק רזרבות אנרגיה ומשאבים כדי לתת את הדחיפה והמאמץ הנוסף בנקודות מסוימות כאשר אנחנו נדרשים לכך. אך אם נפעל ללא הפסקה ב-100% שלנו או קרוב אליו לא תהיה לנו את יכולת ההתגייסות למאמץ מרוכז קצר ויותר מכך נמצא את עצמנו לוקחים הפסקות ארוכות להתאוששות והמתחרים שלנו ישיגו את היתרון.
שיעור מס' 6: ציוד – זה ממש לא העיקר אבל זה ממש חשוב
כרוכב אני נסמך על האופניים ככלי ההתקדמות שלי, הם אלו שמתרגמים את האנרגיה שלי לתנועה קדימה וככל שעצימות הפעילות עולה כך גם הדרישות מהכלי הולכות ומתעצמות. לכן, בין אם מדובר באופני קצה הכי חדשים עם החלקים הכי מתקדמים או אופניים בני 15 שכבר אי אפשר אפילו למכור כיד שנייה, חשוב מדי פעם לעצור ולהקדיש זמן לתחזוקה שוטפת, לבדוק ולרענן חלקים בלויים.
כי אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו תקוע באמצע שום מקום עם תקלה משביתה או במקרה הגרוע משוגר מהאופניים במורד גבעה מדורדרת בגלל חלק שכשל תוך כדי רכיבה. בכל תחום בחיים יש תווך שמתרגם את המאמצים שלנו להתקדמות בשדה בו אנחנו פועלים ובדיוק כמו האופניים צריך לעשות תחזוקה שוטפת. בין אם זה מכונה, מחשב, חברי הצוות שלנו, העובדים שלנו או היכולות המנטליות שלנו. כי שימוש רציף ללא הפסקה וריענון יביא למיצוי המשאבים, כשל או שחיקה מנטלית (Burn Out). אז תשאלו את עצמכם את השאלה הבאה: מתי בפעם האחרונה עצרתם כדי להשחיז את הגרזן? "אנחנו לא מתעלים לרמת המטרות שלנו. אנחנו נופלים לרמה של המערכות שלנו" (ג'יימס קליר)
שיעור מס' 7: הסר דאגה מליבך – אתה תיפול
כרוכב באופני שטח אני מכיר טוב מאד את הרצון לרכוב במשנה זהירות כדי להימנע מנפילות ופציעות. אך אחרי 20 שנה בתחום חוויתי כמה וכמה נפילות והתרסקויות שאת חלקן ניתן להגדיר כמפוארות. השיעור כאן הוא כזה:
היכולת להתמודד עם נפילה חשובה יותר מהיכולת להימנע ממנה. כי היא זו שתקבע עד כמה מהר נתאושש ואילו לקחים נפיק מכל מקרה.
אם נתחקר אנשים אותם אנחנו מגדירים "מצליחנים", אנחנו נגלה כי הם לאו דווקא חכמים יותר, משכילים יותר או מוכשרים יותר. המבדיל העיקרי בין אלו שמצליחים לבין השאר הוא כמה נפילות היו להם בדרך וכיצד הם התאוששו והתחזקו מהם. הידיעה כי גם אם אני נופל אני יודע להתאושש מהר מוציאה את העוקץ ומרגיעה את המערכת. באופניים כמו בחיים כשאני פועל ממקום של ביטחון אנחנו נהיים יותר רכים וגמישים, נוצרת זרימה, יכולת ההשפעה מתגברת ואנחנו מסוגלים להתמודד גם עם אירועים לא צפויים יותר באפקטיביות ולבצע את ההתאמות הנדרשות במסלול.
שיעור מס' 8: יש רק סרגל מדידה אחד לכולם והוא יחיד ומיוחד לכל אחד
השוואה היא הרוצח השקט של המוטיבציה.
בתור רוכבים לכל אחד יש תמהיל, מאד ייחודי, של נתוני פתיחה ויכולות שאיתן הוא יוצא לדרך ומתמודד עם המסלול שאותו הוא רוכב. יש נתונים פיזיים של גיל, משקל, מבנה גוף וגנטיקה. ויש נתונים אחרים כמו משאבים של זמן, כסף ותמיכה. יש רוכבים צנומים וקלילים ששואטים במעלה הרים ויש רוכבים שהצד החזק שלהן הוא רכיבה טכנית בשבילים מסולעים ותלולים.
יש רוכבים מקצועיים שזו העבודה שלהם ויש כאלה שיכולים לרכב רק בסופי שבוע. הטריק הוא איך להפיק את המרב מהקומבינציה הייחודית לנו. אין טעם בהשוואת ביצועים במונחים אבסולוטיים ואמפיריים של מהירות, זמן וכד'. השוואות אלה הן נכונות כאשר נתוני הבסיס הם פחות או יותר שווים. אם למשל, תבחנו את קו הזינוק בכל תחרות אופניים לא תופתעו לגלות שכל הרוכבים (או המתחרים) נראים פחות או יותר אותו הדבר והם גם מחולקים לפי שכבות גיל שונות.
המדידה היחידה שנכונה היא שלנו מול עצמנו. היא גם המדידה היחידה שקובעת.
אתן את עצמי כדוגמה. אני התברכתי במבנה גוף שמתאים יותר למתאמן קרוספיט מאשר לרוכב אופניים. זה מתבטא במשקל שלי, שאותו אני צריך להניע במעלה גבהות והרים כשאני רוכב, וזה עקב האכילס שלי. לכן זה יהיה חסר טעם במדידת זמנים מול רוכב אחר ששוקל 20 ק"ג פחות ממני ושיש לו את היכולת להתאמן פי 3 יותר שעות ממני בשבוע. כבר על קו הזינוק יש לו יתרון משמעותי עלי (ועוד לא התייחסתי לגיל). הדבר המסוכן בהשוואה כזו הוא שהיא עלולה לגרום לייאוש ולירידה בנכונות להמשיך ולהשתפר או שנהפוך להיות כל כך דומים למתחרים שלנו שאנחנו עלולים לאבד את הייחודיות שלנו. אין זה כישלון בלהפסיד למישהו טוב ממך כל עוד זה מניע לעבודה עצמית ושאיפה להשתפר, הכישלון האמיתי הוא בכניעה לייאוש ובאיבוד הרצון להמשיך לנוע קדימה.
אם נמיר את השיעור הזה לעולם שמחוץ לתחום האופניים ההקבלה היא מאד ברורה. לכל אחד מאיתנו תמהיל של יכולות, משאבים ונתונים ייחודיים שאיתו אנחנו פועלים בעולם. בין אם מדובר בעסק או בחיים האישיים. כדי למקסם את ההשפעה שלנו על הסביבה בה אנחנו פועלים אנחנו צריכים לשאוף לשפר את אותו הדבר הייחודי לנו, בהינתן המשאבים הזמינים לנו, להתבונן פנימה, לבחון את עצמנו כדי לגלות איפה אנחנו יכולים להשתפר כדי לקבל תוצאה טובה יותר מזו שקיבלנו. לא מול אחרים אלא מול עצמנו.
שיעור מס' 9: קלוריות הן רוע הכרחי
את השיעור הזה למדתי כאשר התחלתי לרכב למרחקים גדולים ובטיולי רכיבה ארוכים, הן מבחינת זמן והן מבחינת מרחק. רוב חיי הבוגרים אני מנהל מערכת יחסים של אהבה-שנאה עם משקל הגוף שלי, ובריקוד הזה יש נטייה טבעית להימשך לכיוון של כל דבר שעשוי להטות את הכף לכיוון הרצוי של הרזיה וירידה במשקל. אז נכון, אם נעלה את רמת הפעילות ונוציא יותר אנרגיה (קלוריות) מאשר נצרוך הגוף יפנה למאגרים לצורך השלמת החוסר. אבל, וזה אבל משמעותי. ברכיבות ארוכות, כאלו שנמשכות יותר מ-3 שעות ברוטו הגוף חייב תדלוק במקור אנרגיה זמין כדי להמשיך ולפעול גם אם מדובר בקצב נוח ואפילו קל אחרת תתחיל השבתה הדרגתית את מערכות, שרירים יתפסו ומהר מאד נגיע למצב של קריסה במקום שריפה מוגברת. זה כמו הבדיחה על החוואי שאימן את הסוס שלו לעבוד בלי אוכל ועד שהוא סוף סוף הצליח הסוס מת.
ניקח את השיעור הזה לעולם העסקים. כעסק אנחנו רוצים להשיג התקדמות וצמיחה גדולה ככל הניתן עם השקעה מינימלית של משאבים – הגיוני. אך בדיוק כמו ברכיבה ארוכה, אם לא תתבצע הזנה חוזרת של אנרגיה, בכל צורה שלא תהיה, כמו כסף, מנוחה וריענון של מערכות, אמצעים ואנשים. הדרישה המוגברת תכלה את המשאבים הזמינים ועומס העבודה "יכריע" את מערכות העסק השונות ואלו יתחילו לקרוס תחת העומס. ואז במקום לגדול, לצמוח ולהתקדם נמצא את עצמנו עומדים במקום. עסוקים בבקרת נזקים, תיקון ושיקום. וכשנחזור לפעילות נגלה שהתפוקה שלנו ירדה בהשוואה למצב בו היינו לפני הקריסה.
שיעור מס' 10: ברצינות…?
"החיים הם מסוכנים, אף אחד לא יצא מזה בחיים" (ג'ים מוריסון).
רכיבת אופני שטח, עסקים וגם החיים היא עניין רציני מאד. קרבון, אלומיניום, טיטניום, זווית ראש, משכנתה, זווית מוט כיסא, מהלכי מתלה, החזר השקעה, טיובלס, מימון, הספקים, וואטים, תקורות, מעצורים הידראוליים, משכורות, עובי דופן, חישוקי קרבון, נאבות, מסבים, תנאים סוציאליים, פנסיה, קראנק קרבון, קסטה, קליטים, עיזבון, VO2 MAX, איזוטון, מטר טיפוס, החזרי הלוואה, סף אנאירובי, ואפשר להמשיך עוד ועוד ועוד.
אל תיקחו את עצמכם ומה שאתם עושים יותר מדי ברצינות. כי זה לא כיבוש היעד שנותן לנו את תחושת המשמעות והסיפוק הגדולים ביותר, אלא למי אנחנו הופכים במהלך המסע ואם לא נהנים מהדרך מה כל זה שווה? קשה ומאתגר ככל שיהיה עם חיוך וגישה קלילה הכל נעשה יותר נעים. וזה, השיעור האחרון.
שמי טל לואל, אני בן 41 ורוכב אופני הרים כתחביב. בחיי המקצועיים אני עוסק באסטרטגיה והנדסת תהליכים ולאחרונה גם מטפל NLP וקאוצ'ר. התובנות שתיארתי כאן נלקחו מהמסע האישי שלי כרוכב, איש משפחה, איש עסקים ומטפל. אני מקווה שבשורות אלה הצלחתי להקנות לכם נקודת מבט נוספת, מעט שונה, על סיטואציות שונות בחיים ואם הצלחתי לעורר בכם השראה אני שמח על כך. עכשיו, הגיע הזמן ליישם! רכיבה בטוחה, ניפגש בשבילים.