לחלקים הקודמים בסדרה:
חלק 1: כך החלטתי לעשות צ'אלנג' ישראמן מלא אחרי שלושה חודשים בעזה
חלק 2: ההתגייסות למילואים, הניסיון להמשיך להתאמן, והרגע שהמוות היכה
טוויסט בעלילה
בזמן שבצפון שרר שקט מתוח, בדרום כבר החלה לחימה מסיבית והאמנתי ששם אני צריך להיות, להשפיע יותר. כמה שיחות טלפון לחברים וכעבור שבוע אפילו אני הופתעתי לגלות את עצמי מדלג בין ההריסות בהתקפה על בתי פעילי נוחבה של חמאס בעומק בית להיא.
משנה מקום משנה מזל
17 בנובמבר 5:40 קיטבג על הגב, חצי ב', אני נכנס לבסיס במרכז הארץ, המון מילואימניקים מתרוצצים בין מחסני ציוד, לחלקם שיער מאפיר, נראים קרובים לגיל 50, שועלי קרבות ותיקים, ולעומתם חבורה של נערים, בקושי עם זיפים ובעלי שיער ארוך, כאילו נשלפו מתוך טיול בדרום אמריקה ישר לצו 8. המולה של היערכות לקראת כניסה נוספת לרצועה.
בכניסה הראשונה, אני מבין לפי שולחן הזיכרון בכניסה לפלוגה, התרחש אירוע קשה: החפ"ק של מפקד הפלוגה עלה על מטען במהלך סריקה במסגד, ארבעה מחברי הצוות נהרגו, אחרים נפצעו קשה מאוד והלוחמים ביצעו חילוץ של הפצועים ושל גופות ההרוגים. אני מיועד להחליף את הלוחמים ההרוגים, לתפוס את תפקיד קצין המבצעים ולהצטרף לחפ״ק ה"מחודש", זאת קבלת הפנים שלי לפלוגה. אני נפגש עם המפקדים, צופה על הצוותים ולומד את הדינמיקה הפלוגתית ואת פקודות המבצע העדכנית.
סטירה מצלצלת 2
18 בנובמבר יום שבת 18:34, כל השבת עבדנו ונערכנו לכניסה, "שבת מנוחה" לא הייתה לנו. אני לוקח את הטלפון לעדכן בבית שלא אהיה זמין החל ממחר ולזמן לא ידוע. מרפרף בין הודעות הוואטאספ וחוטף מכה חזקה בלב – עודכנתי שחבר, איש יקר מאד, חן יהלום נדרס למוות במהלך רכיבת שבת ושעמית שקד ויניב פתאל נפצעו. לא ייאמן. אשכרה!? הבנאדם מפקד פלוגה, יוצא להפוגה אחרי חודש וחצי של שירות בצו 8 ונהרג על הכביש, נורא!
חן ואני
את חן הכרתי תחילה מהתמונות בפייסבוק, עוד כוכב עולה בענף הברזל, נפגשנו באליפות העולם בהוואי לאכול אסאי של בוקר אחרי אימון השחייה בפיר, נקודת הכניסה למים בתחרות בהוואי. מדהים איך המילה פיר תפסה אצלי משמעות אחרת מאז הלחימה בעזה. לשמחתי יצא לנו אפילו לרכוב ביחד בהרי ירושלים, חן רוכב מעולה, חזק ושקט. בשונה מ-7 באוקטובר בו חמאס הרס לי את הקפה ב"בר בהר", עם חן עצרנו לקפה מפנק במיוחד, אני, עמית, יניב וחן ז"ל כולנו נהיה בצ'אלנג' ישראמן השנה. כן, גם חן. כי השנה ייערך מקצה מיוחד שיוקדש לזכרו של חן היקר.
את תחושת הכאב הרב וההלם אני מדחיק, אין לי את הפריווילגיה כרגע להיות לא בפוקוס, אני מתקשר לאחל החלמה מהירה לעמית ויניב וממשיך להתארגנות אל תוך הלילה.
אנחנו בפנים
חושך, משאית FMTV עמוסת לוחמים דוהרת בחשכה ללא אורות, חולפת על פני ארובות תחנת כוח, חוצה גדר והקרקע הופכת חולית, בכל קפיצה אנו נדחקים מחדש אל תוך עצמנו, מנסים למצוא נוחות, להסתגל למצב החדש, את הנהג זה לא מעניין, הוא ממשיך קדימה אל החושך…
איך מתוך המצב המנטלי המורכב בו הייתי אני והפלוגה, הצלחנו לבנות אמון, להילחם, להכיר, לחגוג חגים, להתאמן, לדמיין תחרויות ואפילו להרשות לעצמנו לחייך. אכתוב על כך בכתבה הבאה…