רוב המתאמנים נוטים לחשוב שהאנדרופינים, אותם חומרים שהמוח מפריש כשמתאמצים, עלולים לגרום לחלק מהאנשים להתמכר לפעילות גופנית. האנדרופינים הם למעשה משככי כאבים טבעיים, והגוף מייצר אותם לא רק במאמץ אלא באופן כללי כדי להתגבר על כאבים שונים. הם גורמים לתחושה נעימה של רוגע והקלה. אי אפשר להתווכח עם העובדה שמי שרגיל ל"מנת אנדרופינים" על הבוקר ירגיש בחסרונה אם לא יתאמן. אבל מכאן ועד להתמכרות הדרך היא ארוכה.
התמכרות זה לצאת לריצה בכל מצב, כולל המצבים הכי לא הגיוניים | צילום: pixabay
עוד כתבות בנושא
25 טיפים שימושיים לחיי אקטיב לייף סטייל
למה אנחנו מתמכרים לספורט, גם אם הוא קשה?
כמה אנשים רצים מרתון בעולם? וכמה בארץ?
התמכרות לפעילות גופנית היא נושא הרבה יותר עמוק, ויש אנשי מקצוע ברחבי העולם שחוקרים אותה כבר עשרות שנים. הם לא בהכרח בודקים למה אנחנו כל כך נהנים מהאנדרופינים, אלא מה גורם למתאמנים מסוימים להמשיך להתאמן גם כשהם סובלים מכאבים עזים או כשהם חולים, ומה גורם למתאמנים אחרים לשכוח מכל הדברים החשובים בחיים כמו משפחה, מערכות יחסים וקריירה ולהתמקד, במודע או לא, בפעילות גופנית.
ספורטאים חובבים מכורים
חשוב לציין, לא מדובר כאן על ספורטאים מקצוענים שההצלחה בספורט עומדת בראש מעייניהם עד שהם מסיימים את הקריירה ומתפנים לפרק הבא בחיים. מדובר על מתאמנים רגילים מהשורה, שלרובם יש קריירה, משפחה ולעתים גם ילדים קטנים. חלקם יודעים שהם מכורים, אבל רובם לא. במקרה הרע, הם יבינו את זה באחד משני התסריטים הבאים: 1. הם יתרסקו מבחינה פיזיולוגית, כלומר הגוף לא יוכל לעמוד יותר בעומסים והפציעות יהיו חמורות. 2. מבלי לשים לב הם יאבדו את מקום העבודה בגלל תפוקה פחות טובה או יותר גרוע מזה – יאבדו את בני הזוג ויפגעו במשפחה.
צריך לשים לב ולעשות את ההפרדה בין התמכרות לפעילות גופנית לבין התמסרות. הרי במציאות של היום, אי אפשר להגיד שמתאמן שרוצה לרוץ מרתון ודבק בתכנית אימונים שהיא די תובענית – הוא מכור. כל עוד הוא מבין מה הוא עושה, נצמד להוראות שהן נכונות והגיוניות לו באופן אישי, ולא מזניח את הדברים החשובים באמת, הוא לא מכור. מצד שני, רץ שמתאמן למרתון ולא מוכן לוותר על שום אימון גם אם יש לו פציעה או שהוא חולה – הוא לגמרי מכור. טריאתלט שמתאמן לתחרות איש ברזל למרות שתכנית האימון התובענית לא משאירה לו זמן לעבודה שלו – הוא גם מכור.
לשעוני דופק בשוונג-שופ לחצו כאן
"האנדרופינים באמת שייכים לקטע הפיזיולוגי אבל ההתמכרות באה ממקום אחר. הרי האנדרופינים הם משמעותיים רק בדופק שהוא 65 אחוז מהדופק המרבי ולא בכל פעילות משיגים את זה", אומר ד"ר איתי זיו, מומחה לפעילות גופנית ומוסיף: "הרבה פעמים זה קשור לצורך להיות שייך ולקבל פידבקים על בסיס קבוע, במיוחד היום בעידן הפייסבוק. יש כללים מאוד ברורים להתמכרות: אם למתאמן יש היקף עצום של שעות אימון וסדרי העדיפויות שלו הופכים להיות לא הגיוניים, אם הוא מוותר על חברים ואירועים, אם הוא יוצא לאימונים גם כשהוא סובל והאימון הוא חזות הכל. יש אנשים שיעשו הכל כדי לוותר על אימון ושיתהפך העולם מבחינתם – זו התמכרות שלילית".
כשההתמכרות נהיית הרסנית
אז יש משהו שאפשר להגדיר כהתמכרות, יש שיגידו שלילית ויש שיתווכחו על זה. יש גם מקרים שבהם אפשר להגדיר בקלות את ההתמכרות כהפרעה הרסנית. לפני שנתיים יצא לאור בארצות הברית ספר בשם "האמת לגבי ההתמכרות לפעילות גופנית" – THE TRUTH ABOUT EXERCISE ADDICTION. כתבה אותו עיתונאית בשם קתרין שרייבר, שברגע שהבינה שהיא בבעיה גדולה, חברה לפסיכולוגית בשם הת'ר האוסנבלס מאוניברסיטת ג'קסונוויל בפלורידה. האוסנבלס חקרה את התופעה הזאת במשך 20 שנים ותוך כדי הטיפול שלה בשרייבר – השתיים כתבו את הספר הזה.
שרייבר התמכרה לאימונים בחדר כושר. היא הגיעה למצב של שלושה אימונים ביום: לפני העבודה, בהפסקת הצהריים ומיד בסיום העבודה. היא לא יצאה לדייטים כי חששה להיות עייפה מדי בשביל אימון הבוקר שלמחרת, ולא החמיצה שום אימון גם כשהייתה חולה, גם כשהופיעו שברי המאמץ ברגליים, וגם כשסבלה מפריצות דיסק. "העדפתי לסבול מהכאבים ולהימנע מכאב נפשי של החמצת אימון", היא סיפרה.
לא חייבים בכוח | צילום: thinkstock
האם התמכרות לספורט היא הפרעה נפשית?
וכך פורסם מסמך מרתק, שחלק ממנו התייחס לאישיות של שרייבר כמי שסבלה גם מהפרעות אכילה ועשה את הקישור בין זה לבין ההתמכרות לאימון, חלק אחר מעלה את השאלה האם התמכרות לספורט היא הפרעה נפשית בדיוק כמו הפרעת אחרות כי בספרות הרפואית היא עדיין לא מוגדרת ככזו, וחלק נוסף מתייחס לסימנים מוקדמים להתמכרות לפעילות גופנית ולדרכי הטיפול. ולמה כל כך חשוב לטפל? כי המכורים, פרט לעובדה שהם מזיקים לעצמם פיזית וחברתית, יפתחו דיכאונות וחרדות כשהם יאלצו לא להתאמן, וזה קורה במוקדם או במאוחר. בגלל שמדובר בהתמכרות למשהו שבהגדרה הוא טוב ובריא, הדרך לטיפול היא כמובן לא למנוע את זה – פשוט לחשוב בצורה אחרת, כי בסופו של דבר חשוב גם להבין שמינון הגיוני יותר יגרום לרוב האנשים להצליח להיות פעילים ספורטיבית עד גילאים מאוחרים, ולא לפרוש מהעיסוק שהם כל כך אוהבים בגיל 50 או 60.
גם בספר "האמת לגבי ההתמכרות לפעילות גופנית", הכללים לזיהוי ההתמכרות הם ברורים ודומים מאוד להתמכרויות אחרות: 1. האם יש תסמיני גמילה? כלומר, האם חייבים להתאמן בכל מחיר גם כשממש כואב? 2. האם יש צורך ביותר אימונים כדי לזכות באותו אפקט? 3. האם יש שליטה על הרגלי האימון? 4. האם יש הזנחה של דברים אחרים בחיים? 5. האם האימונים גוזלים את כל הזמן? 6. האם מתאמנים יותר ממה שמתכוונים?
לפי ד"ר איתי זיו, אחרי שמזהים את הסימנים כדאי לפעול באחת מהדרכים הבאות: "צריך לבנות תכנית אימונים עם היקפים יותר קטנים שתביא לאותן תוצאות. למשל, לא באמת צריך לרוץ 100 קילומטרים בשבוע כשמתכוננים למרתון, אפשר להסתפק ב-60 או 70. אם זה לא עוזר צריך לפנות לפסיכולוג ספורט. זה מאוד שכיח היום כי אנשים מבינים שהם יכולים להתרסק כשהספורט בא על חשבון הרבה דברים אחרים. לפעמים אנחנו רואים מקרים שבהם אנשים מכורים לספורט ובכלל לא נראים ככה פיזית כי במצבם קשה לשמור על תזונה נכונה והיא לא בקורלציה להרכב הגוף. וזו עוד סיבה לכך שלעתים ההתמכרות לספורט מספקת את התוצאה ההפוכה לגמרי מהסיבה העיקרית שבגללה רוב האנשים בוחרים לעסוק בספורט".
לפעמים זה כיף לברוח ואפילו מומלץ, אבל גם בספורט צריך להישאר עם הרגליים על הקרקע | צילום: pixabay
לסיכום, אין כאן שום כוונה לתייג אנשים ובוודאי שאי אפשר לקבוע שכל איש ברזל הוא מכור לספורט – אולי הוא יכול להרשות לעצמו את העיסוק הזה מבחינת הזמן הפנוי שיש לו? אגב, זו הסיבה שרבים מאנשי הברזל הם מנהלים שיכולים לנהל את הזמן שלהם כפי שהם רוצים. מה שדי ברור זה שיש רמות שונות להתמכרויות לפעילות גופנית, אבל חשוב מאוד להבין שהיא קיימת ושהרבה אנשים לא תמיד מודעים לעצמם. במקרים כאלה, כדאי באמת לעלות על זה, כי בסופו של דבר אף אחד לא רוצה להתרסק בגלל שהוא עשה "קצת" ממה שכולם יודעים שכדאי לעשות הרבה. והאנדרופינים? אל תדאגו לגביהם. מותר להיות עצבניים אם לא הספקתם לרוץ בבוקר ולא קיבלתם אותם. זה לא אומר שאתם מכורים, וכל עוד תבצעו פעילות גופנית עם העלאת דופק "מכובדת" – הם יחזרו עם ההרגשה הכל כך נעימה שלהם.
