שני בלוך היא הישראלית היחידה שהגיעה להשתתף בטור דה פראנס (לנשים) והצליחה להגיע שם להישגים מרשימים. בין לבין היא קטפה אינספור אליפויות ותארים, אבל האהבה לארץ ולמשפחה גברה על הכל. שני בלוך בשיחה פתוחה עם מור שלזינגר, והיא גם תתארח מחר (ה') בפורום נשים בספורט
מאת:מור שלזינגר
אי אפשר לפספס את האשה הצעירה שרצה לה בקלילות ברחובות רמת השרון כשהיא דוחפת עגלת תינוקות ולצידה הכלב המשפחתי הנאמן. שני בלוך (31) נשואה ואמא לנוגה בת השנה, בוגרת וינגייט, היא מאמנת אישית וגם מאמנת בדרך הכושר ובקבוצת Road Runners. שני נהנית במיוחד לעבוד עם אנשים שמתחילים להכיר את נושא הכושר הגופני, ולאט לאט נחשפים גם לעולם הטריאתלון. בשלוש השנים האחרונות גם מקפידה שני להכין קבוצת נשים שהולכת וגדלה משנה לשנה לקראת טריאתלון נשים.
שני עם נוגה במפגש הכנה לקראת טריאתלון נשים / צילום: סוזי דבוסקין
איך הגעת לספורט?
מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי ספורט, ספורט תמיד היה חלק ממני. כילדה התמקדתי בריצה, והצטיינתי במקצים הקצרים, אבל הכי אהבתי את הריצות הארוכות וריצות השדה, ואף זכיתי באליפות הארץ. בצבא הכרתי את הטריאתלון, את השילוב של ריצה עם אופניים ושחייה ופשוט אהבתי את זה. התחלתי להתאמן עם יאיר בן עמי, והחלטנו שכשאסיים את הצבא אנסה להתמקד בטריאתלון כספורטאית מקצועית. המטרה היתה אליפות אירופה לנוער בפורטוגל.
ואיך הגעת לקריירה של רוכבת מקצוענית?
מהר מאוד גיליתי שאני לא בנויה לשחייה בקצבים מהירים כמו האירופאים, והבנתי שלמי שלא בא מרקע של שחייה, קשה מאוד להתברג בטופ. ואז הציעו לי להצטרף לקבוצת רוכבי אופניים שנוסעים לאיטליה לשבועיים עם נתי ים.
כך זה התחיל, למדתי להכיר את נושא האופניים דרך האימונים באיטליה. הכרתי קבוצה איטלקית, שראו שאני מסוגלת להחזיק נפחים גדולים וארוכים, והציעו לי הצעה מפתה: חצי שנה חוזה עם משכורת ודירה וכל התנאים מסביבה. בדיעבד החצי שנה הזו תרמה לי מאוד: למדתי המון, התחזקתי מנטאלית וגם פיזית בתקופה קצרה מאוד. אהבתי את האופניים, והרגשתי שסוף כל סוף אני ממצה את עצמי.
כך חלפו להן ארבע שנים, שבמהלכן התחריתי באיטליה, בארץ ובארה"ב, ואז ב-2004 אחרי אליפות העולם הרגשתי שאני מוכנה להשאיר את הפרק הזה מאחורי. חזרתי ארצה, השלמתי את התואר בוינגייט, וחזרתי למקורות: טריאתלון.
שני בלוך עם נשות דרך הכושר בטריאתלון נשים 2008
הישראלית היחידה שהשתתפה בטור דה פראנס. ספרי קצת על הטור?
את הטור עשיתי ב-2002, אחרי שנתיים שרכבתי באיטליה, והשם שלי היה מוכר בבראנז'ה. הייתי בארץ, וסיימתי סמסטר א' בוינגייט, כשקיבלתי טלפון מחברה טובה ששאלה אם אני רוצה לנסות ולהתקבל לקבוצה שמחפשת מטפסת טובה. מייד הסכמתי. בפרק זמן קצר מאוד של חודשיים התאמנתי אצלה באיזור הררי יפהפה בצפון איטליה, והתייצבתי על קו הזינוק של אחת התחרויות הקשות בסבב. סיימתי את התחרות בטופ 25, וכך הבטחתי את מקומי לטור דה פראנס.
הטור דה פראנס לנשים נמשך שבועיים, כולל שני סטייג'ים של נגד שעון. את השבוע הראשון עברתי איכשהוא בתפקיד "פועלת": תיזזו אותי קדימה ואחורה להביא בקבוקים ואוכל למובילות. לא היה לי הרבה מה להגיד, כי הייתי האחרונה שהתקבלה לקבוצה וגם ישראלית. חיכיתי לשבוע השני והקשה יותר שבו מגיעים לשלב הטיפוסים הארוכים והמפרכים.
בסופו של דבר, כשהגענו לעליות, הצלחתי כל יום להתחזק יותר ויותר. באמצע השבוע השני המיקום שלי קפץ ממיקום 100 בערך (מתוך כ-220 בנות) לטופ 20. התברגתי ראשונה מהקבוצה, ומקום שלישי ב-U25 (חולצה לבנה). הגענו לפאריז ביום האחרון, והיה נג"ש קצר, שכבר לא יכול היה לשנות שום דבר מהותי במיקומים, והייתי רגועה ושלווה. הסתיים בשלום. אלו היו שבועיים אינטנסיביים ביותר, אני זוכרת כל יום, וכל שעה, וכל דקה, כאילו זה היה אתמול. האיטלקים הורידו בפני את הכובע, והציעו לי עוד חוזה ותנאים, אבל הרגשתי שאני לא בנויה לעומסים האלו. חזרתי לארץ, עם האנשים והמשפחה מסביב.
שני בלוך בטריאתלון נשים
בואי נדבר באמת על משפחה. ספורט ואמהות, איך עושים את זה?
זה באמת קשה: צריך בעל תומך, שמבין ויודע את הצרכים שלי כספורטאית. אני משתדלת לעשות כמה שאני יכולה. יוצאת לריצה מוקדם בבוקר כשהיא ישנה, פעם בשבוע אימון ערב כשהיא הולכת לישון, וכשמתאפשר אני גם אוהבת לרוץ איתה בעגלה. אם יש את הרצון, תמיד מוצאים את הזמן. עכשיו לקראת טריאתלון נשים אני מקדישה קצת יותר לאימונים. כל פעם אני מציבה יעד, לוקחת שבועיים-שלושה של הכנה, ואז חוזרת לשגרה של 3-4 פעמים בשבוע ריצת בוקר, שחייה פעם בשבוע ורכיבה בשבת. הכיף הכי גדול זה להרגיש את השלמות הזו, לדעת שאת יכולה לעשות את מה שאת אוהבת, מבלי לשים את התינוקת שלך בצד.
האמהות שינתה אצלך משהו ביחס לספורט?
האמהות נתנה לי פרספקטיבה שונה. אם בשנות העשרים שלי, אליפות העולם היתה השאיפה הכי גדולה שלי, היום אני מבינה שכל הישג שהוא, אפילו אליפות עולם, זה לא זה. זה לא משתווה לפרס הזה של להביא חיים לעולם ולתת את כל כולי. ואני מאוד מקווה שגם נוגה תהיה ספורטאית כשתגדל, ואני אוכל לחלוק איתה את האהבה השנייה שלי – הספורט.
בואי נדבר קצת על טריאתלון נשים. מה זה טריאתלון נשים בשבילך?
בשבילי טריאתלון נשים זה מרוץ שהוא קודם כל המון אהבה. אירוע מאוד מפרגן, כל אחת שבאה מחייכת, כל אחת שבאה עושה את זה כי היא פשוט אוהבת את זה. האוירה במרוץ היא פשוט מחשמלת. משפחת דבוסקין היא משפחה כל כך חמה ואוהבת, שעושה את כל שנה מחדש ומכל הלב, וזה מורגש. מבחינתי זה המרוץ הכי כיפי שיש.
איזה טיפ היית נותנת למי שמשתתפת בפעם הראשונה?
הטיפ שלי: ערב קודם לאכול טוב, עם המשפחה, לא להלחץ. לא נורא אם לא הצלחתן להרדם לילה קודם, בבוקר תשתו קפה חזק, שימו לכן מוזיקה טובה, והאדרנלין בגוף כבר יעשה את שלו. אני ממליצה פשוט לזרום עם זה בהנאה מלאה, והכמה שעות האלו יעברו לכן בכיף, בלי שתרגישו את הקושי.
שני תתארח בפורום נשים בספורט ביום חמישי הקרוב 13.5.2010 ותענה על שאלות לקראת טריאתלון נשים.
