מה קורה עכשיו בעולם מקביל? שבו כל זה לא קרה…
אנשים בדיוק אורזים תיק (יום ג') ומכינים את הציוד כדי לצאת מחר בבוקר לטבריה, למלון שכבר הוזמן לפני כמה חודשים. פרפרים בבטן.
מנקים אולי את האופניים, עוברים על רשימת הציוד, בונים את הלו"ז של הימים הקרובים לקראת הזינוק שהיה אמור להיות ביום שישי הקרוב, אליפות המזרח התיכון באיש ברזל – איירונמן טבריה, יש כאלה שמתחרים בחצי, יש כאלה שבמלא. אולי מצליחים לתפוס תמונה עם יאן פרודנו…
אריאל אגרון בישראמן | צילום: צלמי שוונג
באותו עולם מקביל אנשים השתתפו בשבועות האחרונים באחד האירועים שרובם התבטלו פה כהכנה לקראת, אולי בצליחת הכנרת, אולי במשחה פורט2פורט, אולי בטריאתלון נתניה, אולי במקצה האולימפי או ב"ארוך" של גן שמואל.
בחרו לעצמם תחרות עונתית כחזרה גנרלית.
גם אם לא, כולם הספיקו לבצע את המסכמת בשבועיים האחרונים, בין אם זה לבד או כחלק ממחנה האימונים עם הקבוצה.
זהו, ההכנות תמו, אנשים מוכנים. לפחות נפשית.
באותו עולם מקביל, מי שלא משתתף ביום שישי הקרוב, נמצא עכשיו בשיא האימונים לקראת הישראמן הקרוב. שהפעם יוצא דופן בגלל ההצטרפות של צ'אלנג', אז בטח תהיה הפקה מטורפת עוד יותר מהרגיל. הרי ישראמן זו מסורת, שום אירוע בשבילם לא יהיה חגיגי או חשוב יותר ממנו, והסופ"ש הזה של סוף ינואר זו סיכה קבועה אצלם בגוגל קלנדר.
יש כמובן גם הרבה כאלה שמשתתפים באותה מציאות מקבילה בשניהם. למה שיוותרו על אחת כאשר שתי חגיגות מוצעות להן? למה לבחור כאשר אפשר לרקוד בשתי חתונות ולהנות כפליים? ועוד חתונות ששונות אחת מהשנייה, באופי, במסלול, באווירה ובבופה.
אריאל אגרון ואמיל שחקלדיאן | צילום: צלמי שוונג
אבל אנחנו לא בעולם מקביל. אנחנו כאן. וכל האירועים האחרונים שהיו אמורים להיות כהכנה לקראת טבריה התבטלו. ואין זינוק ביום שישי הקרוב, וחצי ממחנות האימונים לא קרו.
והצ'אלנג' ישראמן באוויר. אני באופן טבעי אופטימי לגביו וכל הסימנים מראים שההפקה עושה הכל כדי שהוא יקרה, גם אם לא בתאריך המקורי. אבל אף אחד לא באמת יודע, אנחנו חיים פה מיום ליום בשבועות האחרונים. התחושות, כמו האופק, משתנות בהתאם למה שאומרים בחדשות והתגלגלות המצב.
שלושה שבועות ברצף יש רק מטח של חדשות רעות מסביב ואפילו לצאת לריצת יום שישי רגילה בטיילת זה עניין של מלחמה כי פתאום אזעקה. האנשים המעטים שנמצאים על החוף רצים לכיוון המלונות כדי לתפוס מחסה, אישה שמחזיקה שני ילדים קטנים (כבן 4 וכבת 6) מבינה שהיא לא תספיק לרוץ ולעבור את הכביש אז היא מצמידה אותם אליה ומגוננת על הראש שלהם עם הידיים (סצנה אמיתית מצהרי שישי האחרון) ויירוטי כיפת ברזל בשמיים עם בומים מטורפים…
יירוטים של כיפת ברזל. אילוסטרציה | צילום: Shutterstock
במציאות כזאת מה עוד נשאר לעשות חוץ מלחפש את הדברים הטובים שקורים כאן מאז רעידת האדמה הזאת, שקרתה פתאום לפני פחות מחודש ושינתה הכל?
אלה חלק מהדברים הטובים שאספתי וחשבתי ששווה להפנות אליהם אור:
– איזה עם אנחנו.
אני בן 37, ובחיים לא ראיתי התגייסות אזרחית כזאת. לא ראיתי כמות כזאת של יוזמות פרטיות שהפכו למפעל לאומי של ממש. ולחשוב באיזו מהירות זה קרה… מקרע פנימי הכי גדול שהיה פה לתחושה של הכי ביחד שיש, בין לילה.
המסקנה האישית שלי מזה, היא שלא משנה כמה המדינה פה מרגישה לפעמים כמו איזו חברת השמה של כח אדם לאנשים גרועים שלא קשורים לתפקיד שלהם… במקרי חירום – אולי לא על המדינה, אבל אפשר לגמרי לסמוך על העם, על האנשים. לסמוך שנדע להתעשת מהר ולייצר התגייסות אזרחית שתציל את המצב או לפחות מאוד מאוד תעזור לו. זה מאוד מעודד האמת. אני מרגיש כאילו החלק האזרחי של המדינה שבה אני גר עברה בהצטיינות מטורפת את המבחן הזה.
אחת מיוזמות ההתנדבות הרבות | צילום: באדיבות ברטלי
– קצב החיים ירד.
כמו בקורונה. ירד לטוב ולרע… יש לזה גם השלכות בעיקר כלכליות… אבל אני מתכוון כרגע לטוב שבזה. אחרי הקורונה חזרנו הרי כל כך מהר למרוץ החיים המשוגע, לפקקים, ללחץ של הכל… ועם כמה שיש עכשיו המון חוסר ודאות ועצב מסביב, לפחות חזרנו לקצב חיים יחסית נורמלי בלי הלחץ הזה של להספיק לאנשהו.
– הזדמנות להחלים מפציעות.
– מזג האוויר נהייה ממש ממש טוב.
לחשוב שאם היינו נאלצים לעבור את התקופה הזאת בחום של יולי/אוגוסט…
– קבוצות הוואצאפ של הספורט הפכו להיות חמ"לים של התגייסות אזרחית מטורפת.
כל כמה שעות בשבועיים הראשונים צצו יוזמות פרטיות של חברי הקבוצה או העברה של יוזמות מבחוץ והצטרפות אליהן. מדגיש לי את העקרון של כוחה של קהילה כסביבה מעודדת לעשייה והחשיבות שלה עבור זה.
התנדבות עם ילדי העוטף באילת | צילום: הדר בן דרור
– הזדמנות אישית לשינויים משמעותיים של היום-יום.
גם קונספציות אישיות נפלו בתקופה הזאת… לגבי מי אנחנו, סדר העדיפויות הנכון בחיים, איזו סביבה יותר נכונה לנו ולהעריך יותר את הטוב שיש סביבנו. לא כל יום צצה הזדמנות שכמעט מכריחה אותנו להסתכל על הסביבה ואורח החיים שלנו במבט קיומי.
הנוחות היא ביצה, שום דבר לא צומח שם, ואני מניח שהרבה שינויים יקרו בחייהם של אנשים. אצלי אחד מהם זה תמיד להיות על המשמר שאני לא לוקח דברים מובן מאליהם. לא להישאב לנוחות או להרגל של דברים – תזונה, קצב החיים, תלות במה אחרים חושבים (העולם למשל…), חשיבות האירועים המשמחים של החיים וכמה אסור לוותר עליהם כי הכל זמני, ואולי השיעור הגדול מכולם – לפתור בעיות בזמן. לא לדחות כלום לאח"כ…
– גם זה יעבור. כמו הכל ותמיד.
גם התקופה הנוראית הזאת תחלוף ותתחלף לימים טובים, שקטים, מלאי שמחה ואירועי ספורט אינסופיים. הלוואי ויבואו במהרה.
ניפגש בצ'אלנג' ישראמן, אמן.
