מאת:ארז אזרחי
רכיבת ניווט באופני הרים מתמיד היוותה אתגר לרוכבים. מידי שנה, ענף ספורט הניווט בעולם הופך פופולארי יותר ויותר. בישראל נרשמים כל סוף שבוע משתתפים רבים למסלולי ניווטים באזורי הארץ השונים. הרוכב ארז אזרחי מסביר כיצד מנווטים. פרק שני ואחרון
במאמר הקודם
למדנו שצריך להצפין את המפה ואיך מחשבים את המרחק בין שתי נקודות. כעת הגיע הזמן לדעת איך לעבור ביניהן.
התכסית
פרטי הנוף שמופיעים במפת הניווט הספורטיבית מגוונים ורבים, שימוש בפרטי נוף בולטים לאורך הדרך יאפשר לכם התמצאות מהירה יותר. פרטי הנוף מאופיינים על ידי צבע וצורה – פרטי נוף הקשורים לאבנים יופיעו בצבע שחור, מים – כחול, צמחיה – ירוק, קרקע – חום. הצורות מגוונות ולשם התמצאות קלה יותר במפה בא לשימושכם המקרא שאותו כדאי להכיר.
שימו לב שבמפת ניווט ספורטיבי לבן פירושו יער, ולא שטח פתוח כמו במפה הטופוגרפית 1:50000. לעומת זאת שטח פתוח במפת הניווט מסומן בגווני צהוב.
עבירות במפה מבוטאת באמצעות צבעים ועובי הקווים – בתנועה בתוך השטח מחוץ לשבילים תרד העבירות ככל שהצבע יעשה ירוק יותר. כלומר הצמחייה צפופה יותר. אבל את רוכבי האופניים הידועים בשמירתם על ערכי הטבע, ירידה מהשבילים משולה לנסיעה נגד כיוון התנועה ולכן מה שאצלכם קובע זה העובי. ככל שעבה יותר הקו המסמן שביל כך גדולה יותר עבירותו וקטנה הדרישה לרכיבה טכנית.
אחרי שהכרנו את מה שמכסה את פני השטח (צמחיה, דרכים, מבנים וכיוב´) והכרנו את המקרא של מפת ניווט ספורטיבי. לכאורה העסק פשוט – צריך להתאים בין פרטי הנוף בשטח ובמפה, לעקוב אחרי הקו המסמן את השביל עליו רוכבים ולהתקדם לאורכו תוך כדי חיפוש פרטי נוף בולטים בדרך. אבל יכולות לצוץ בעיות, למשל אם אין סימנים בולטים, או שיש הרבה סימנים מאותו סוג ואז לא ניתן לדעת בודאות איפה נמצאים. בעיות צצות במיוחד כאשר מתברברים ולא יודעים אפילו על איזה שביל נמצאים. לצורך זה צריך לדעת לקרוא את פני השטח או התבליט.
התבליט
התבליט מתואר במפה ע"י קווי גובה. קו גובה הוא אוסף הנקודות בעלות גובה שווה. הנה דוגמא – קבוצה של רוכבים מסודרת בקו הזינוק בשורה אחת על גבעה במדבר, כך שרוכב מספר 1 הוא הנמוך ביותר מספר 2 בדיוק מטר אחד מעליו (בהפרש גובה אנכי) והשלישי שני מטר מעל. הרוכבים יוצאים להקפה תוך שהם שומרים על גובה קבוע. לאחר סיבוב סביב ההר הם יחזרו בדיוק לנקודה בה זינקו. כעת אם נביט על הקוליסים שגלגליהם השאירו בקרקע ממעוף הציפור נראה את העיגול הגדול ביותר של רוכב מספר 1 בתוכו עיגול של השני וכן הלאה. הקוליסים הם למעשה קווי גובה בהפרש אנכי של מטר אחד מהשני. ציור זה של עיגולים מתאר את צורת השטח הנקראת כיפה.
הדוגמא שהוצגה ממחישה כיצד מצויר התבליט במפה. כעת, כדאי שנכיר את השפה בה משתמשים הנווטים לתיאור התבליט. נהוג לחלק את התבליט למספר צורות שטח.
צורות השטח
צורת השטח הראשונה שהכרנו נקראת כיפה – מספר עיגולים, האחד בתוך השני; מספר העיגולים כגובה הכיפה בשטח (נקודה A). כך גם נראה התיאור של בור או מכתש, כפי שהצורה נקראת בשפת הטופוגרפיה. אמנם אין הרבה מכתשים, אך כיצד מבדילים בין השניים? במפת ניווט ספורטיבי אין סימון לגובה הקווים, אבל לבעיה נמצא פתרון אחר. על קווי הגובה המתארים מכתש מופיעים קווים קטנים כלפי פנים לסימון כיוון הירידה (נקודה B).
אם נתבונן בכיפה נראה כי בדרך כלל יוצאות ממנה מעין אצבעות, כשבין שתי אצבעות ישנו ואדי או עמק. האצבע נקראת בשפתנו שלוחה והואדי יקרא גיא. למעשה, שתיהן מצוירות ע"י קשת העוטפת קשת וכן הלאה. אז כיצד נבחין ביניהן? הפתרון הפשוט הוא כאשר בגיא מצויר קווקוו כחול המתאר זרימת נחל. ומה עם אין נחל? צריך לחפש כיפה בקרבה – אם הקשתות מקיפות את הכיפה אזי זוהי שלוחה (נקודה C), אחרת זהו גיא (נקודה D). נקודה הנמצאת בין שתי כיפות או יותר וליתר הכיוונים ישנה ירידה, נקראת אוכף (נקודה F). האוכף הקלאסי נראה כמו בין שתי הדבשות של הגמל.
אלו הן צורות השטח הבסיסיות בעזרתן מורכב התבליט כמו פאזל. ישנן צורות שטח אחרות כמו כתף ומדרון קעור או קמור, אך אותן אני משאיר לכם בשלב זה לתרגול אישי.
