טריאתלון הוא ספורט שדורש גם מהמשתתף החובבן עשרות אלפי שקלים בשנה, אבל העלויות הן לא חסם הכניסה האמיתי שלו
מאת:רן אפק
בשנים האחרונות הטריאתלון הופך ליותר ויותר פופולרי. תחרויות הטריאתלון בישראל, שבעבר משכו עשרות משתתפים (בתחרויות הקטנות) עד מאות משתתפים (בתחרויות הגדולות בכנרת ובתל אביב), הפכו לאירועים המוניים, בהם ההרשמה נסגרת לאחר שמולאו מכסות של יותר מאלף משתתפים. אולם, למרות הגידול המשמעותי במספר המתחרים, תחרויות טריאתלון עדיין אינן פופולאריות כמו תחרויות ריצה, שהגדולות בהן מושכות עשרות אלפי משתתפים.
האם כמות המשתתפים הקטנה יחסית בטריאתלונים נובעת מכמות האנשים המוגבלת שניתן לדחוס במסלול אחד, או מכך שהענף לא באמת פתוח לכולם?
קיימים מספר סוגי חסמי כניסה לענפי ספורט, גם בלי להחשיב חסמים מלאכותיים כמו שהיו לג'סי אוונס במשחקים האולימפיים בברלין ב-1936. כשבוחנים ענפי ספורט מסוימים, ניתן לראות כי חלק מהם עדיין נשלטים על ידי קבוצות אוכלוסיה מסוימות. למשל, קיימים בעולם מעט שחיינים כהי עור, ואילו בריצות למרחקים ארוכים וקצרים, כהי העור מובילים. אולם דבר זה דינמי ומשתנה, שכן לאורך ההיסטוריה, גם בענפים שנחשבו "לבנים" בעבר, כמו אגרוף, בייסבול, טניס וגולף, עולים ושולטים הטובים והמתאימים יותר, ללא קשר לצבע עורם.
קיימים מספר סוגי חסמי כניסה לענפי ספורט, גם בלי להחשיב חסמים מלאכותיים כמו שהיו לג'סי אוונס במשחקים האולימפיים בברלין ב-1936. כשבוחנים ענפי ספורט מסוימים, ניתן לראות כי חלק מהם עדיין נשלטים על ידי קבוצות אוכלוסיה מסוימות. למשל, קיימים בעולם מעט שחיינים כהי עור, ואילו בריצות למרחקים ארוכים וקצרים, כהי העור מובילים. אולם דבר זה דינמי ומשתנה, שכן לאורך ההיסטוריה, גם בענפים שנחשבו "לבנים" בעבר, כמו אגרוף, בייסבול, טניס וגולף, עולים ושולטים הטובים והמתאימים יותר, ללא קשר לצבע עורם.
מעניין לראות כי ענפי הספורט היחידני, בהם הפרסים הכספיים למנצחים הם מהגבוהים ביותר, כמו טניס וגולף, היו האחרונים ש"נכבשו" על יד כהי העור. שוחחתי עם ידידה שלי, שמשחקת טניס שנים רבות, על הנושא. כאשר שמעה שאני מתחרה בטריאתלון, שאלה אותי: "וכמה כסף מקבל הזוכה?". כשהתברר לה כי בניגוד לטניס, אי אפשר להתפרנס מלנצח תחרויות טריאתלון, נחרה בבוז והתפלאה מדוע בכלל משתתפים בספורט נחות שכזה.
אבל פרסים כספיים משמעותיים כמעט ואינם נמצאים במרבית סוגי הספורט, אז מדוע בכל זאת מזוהה דווקא הטריאתלון, במדיה ובתפיסה הכללית, עם אנשים מבוססים, משכילים, אנשי הייטק ושוק ההון, ידוענים או מאמני ספורט? מה יש להם, ואין לאחרים, שמאפשר להיות טריאתלטים?
כדי להתחרות בטריאתלון , ולו כחובב, צריך לשלוט בשלושה מקצועות ספורט: ריצה, שחייה ואופניים. ללא ספק ריצה היא הספורט הזול ביותר. כל מה שדרוש הוא נעלי ריצה וניתן לרוץ כמעט בכל מקום. נעלי ריצה טובות עולות כמה מאות שקלים, ועל זה יש להוסיף עלויות ביגוד ריצה, שנעות בין עשרות למאות שקלים לפריט.
להתאמן בשחייה כבר מטיל על המתאמן עלויות גבוהות יותר. מעבר לבגד ים ולמשקפות שחייה, מדובר במנוי לבריכה שמחוממת בחורף, שכן מעטים ייהנו להיכנס לים בחורף. מנוי בבריכה עולה כמה מאות עד אלפי שקלים בשנה. זאת כאשר הבריכה קרובה לבית, אחרת מדובר בהוצאות נוספות על הנסיעה לבריכה וממנה.
אבל ללא ספק הענף בעל ההוצאה הכספית הגבוהה ביותר בטריאתלון הוא האופניים. אופני כביש ברמה בסיסית עולים אלפי שקלים, ובמקרה של אופניים ברמה טובה כבר מדובר על יותר מעשרת אלפים שקלים. ללא ספק הוצאה כבדה, גם אם רוכשים אופניים משומשים בעלות של כחצי מחיר מאופניים חדשים. לכך יש להוסיף קסדה, ביגוד, משאבה, אירובר, בקבוקים, תחזוקה, נעליים, פנימיות, גלגלים טובים יותר – רשימת הציוד יכולה להיות אינסופית.
לכך יש להוסיף רכב ועלויות אחזקתו, הדרושים להובלת האופניים לאזורי האימונים, שמוגבלים לכבישים מסוימים בארץ בשל אופיים של הנהגים ומצב הכבישים. הרכב נדרש גם להובלת האופניים לתחרויות הטריאתלון, המתקיימות במקומות שונים בארץ, כך שתחבורה ציבורית אינה תחליף. במאמר מוסגר אציין כי בתור תל אביבי, אני גם בעליו של מנשא האופניים היקר ביותר בארץ, כי הרכב שלי נרכש רק בשל הצורך להוביל אופניים לטריאתלון.
כדי להשתתף באופן קבוע בתחרויות טריאתלון בישראל ולהוציא מינימום כסף, צריך להיות חבר איגוד הטריאתלון, לעשות בדיקה ארגומטרית וביטוח. בממוצע רב שנתי ישנן 8 תחרויות טריאתלון בשנה שמסתכמות באלפי שקלים נוספים. כך שלמעשה טריאתלט פעיל מחויב להוציא, בהשקעה הראשונית עשרות אלפי שקלים, ועוד כעשרת אלפים שקלים לכל שנת פעילות. זאת מבלי להידבק במחלת השדרוגים, שתוקפת את הטריאתלט המצוי ויכולה לפעור חור אינסופי בכיסו.
ברור כי עלויות ניכרות אלו מהוות חסם כניסה גבוה לטריאתלון, בעיקר בהשוואה לענפים כמו ג'ודו, התעמלות אומנותית, ריצה או כדורסל. אך למרבה ההפתעה, הכסף הרב שהטריאתלט החובב מוציא אינו חסם הכניסה העיקרי לענף.
החסם המרכזי הוא דווקא הזמן. מדובר בשלושה ענפי ספורט שונים שכל אחד מהם מחייב לפחות שני אימונים בשבוע. כדי לא להיפצע צריך לשלב גם אימוני ליבה, חדר כושר, גמישות ומתיחות. כך שלמעשה ימות השבוע אינם מספיקים. בנוסף, כל ענפי הטריאתלון שייכים לספורט סיבולת, המחייב שעות אימון ארוכות יחסית בכל מקצוע (אימוני האופניים הם הארוכים ביותר וגוזלים מספר שעות לכל אימון).
לכן, החסם האמיתי של הטריאתלון הוא הזמן שצריך הטריאתלט החובב להקדיש על מנת להישאר בכושר, המחייב אותו לעבוד פחות מהממוצע באוכלוסיה או לנהל אורך חיים מיוחד, שיאפשר אימונים אלו.
רן אפק
טריאתלט מזה 10 שנים, מאמן מוסמך ( מטעם NFPT) בספורט הסיבולת, חושב על ספורט, אוכל והנאות אחרות