התחרותיות עושה את זה להרבה אנשים שמגלים בגיל מתקדם את הכישרון שלהם לספורט מסוים. בדיוק בגלל זה מתקיימות בכל שנה יותר ויותר תחרויות בתחום הספורט העממי, שלצורך העניין זה התחום שבו ספורטאים מקצוענים וחובבנים יכולים להיפגש באותה התחרות.

כמה גדול יכול להיות הפודיום? חלוקת הגביעים בישרמן גארמין | צילום: צלמי שוונג

עוד כתבות בנושא 
האם יש צורך לקיים מחנה אימונים לקראת ישראמן גארמין? 
איך משלבים את האימונים לישראמן גארמין בחיי היומיום?
מה ההבדל בין מרתון למרתון באיש ברזל? 

הפודיום בקטגורית הגיל זה גם משהו

רוב האנשים מגלים את התחרותיות כמשהו שהוא בינם לבין עצמם. הם קובעים שיא אישי בתחרות הראשונה שלהם ומאותו רגע מנסים לשפר אותו, או לאתגר את עצמם בתחרות קשה יותר. אבל יש גם מעטים שמבינים בשלב מסוים שהתחרות שלהם היא לא רק נגד עצמם, אלא על מקום בפודיום. כי בעוד שברוב התחרויות אנחנו נראה ספורטאי עילית או ספורטאי נוער מצטיינים שחוצים ראשונים את הקו, לא מעט מאלה שיגיעו לשם אחריהם יזכו גם הם לעמוד על הפודיום, זה של קטגורית הגיל.

בעוד שהקהל מביט מבחוץ ורואה בדרך כלל תחרות על המקומות הראשונים, בתוך המרוצים מתחוללים מאבקים אחרים שיכריעו מי יעמוד בראש הפודיום של קטגורית גיל מסוימת, ומי יעמוד או תעמוד מתחתיו. אף אחד שם לא מקבל כסף, ובדרך כלל הקהל הרחב לא ממש עוקב אחרי הזוכים השונים בגלל ריבוי העומדים על הפודיום בטקס. אבל יש פוסטים בפייסבוק, ויש תמונות יפות, ובעיקר יש יוקרה בקהילה הקטנה שאליה הוא משתייך, ובמקרה הזה אנחנו מדברים על קהילת הטריאתלטים.

הפודיום הוא עניין של יוקרה. מסלול הרכיבה בישראמן גארמין | צילום: צלמי שוונג

יש שיגידו שאנשים בני 40-50 ש"רבים" על מי יקבל את הגביע זה נשמע ילדותי, אבל יש הרבה מאוד אנשים שזה עושה להם את זה, החל מכאלו שהיו בעברם ספורטאים במשרה מלאה ועד לאלו שגילו את התחרותיות שבהם. ויטלי פרוסט הוא אחד הטריאתלטים הטובים בארץ מעל גיל 40. הוא איש מחשבים בן 46, שעלה לארץ לפני 21 שנים מאוקראינה. שם הוא היה ספורטאי תחרותי בקרב 5 מודרני (ענף אולימפי שמשלב מספר ענפי ספורט כמו שחייה, קליעה וסייף) ובהמשך עבר לטריאתלון. אחרי שעלה לארץ התחרה במשך שנתיים בטריאתלונים בשנות התשעים, אבל אז החליט לפרוש לגמרי.

"אני אחזור ואראה לכולם"

"התחלתי לעבוד, הקמתי משפחה, והפסקתי לגמרי עם הספורט. אפילו שתיתי ועישנתי והגעתי למשקל של 90 קילו", מספר פרוסט ומסביר מתי הגיעה התפנית: "תמיד אמרתי לעצמי שמתישהו אני אחזור ואראה לכולם. בסוף 2011 הסתכלתי על התוצאות של אליפות ישראל בטריאתלון באילת. ראיתי שהתוצאות הממוצעות בקטגורית הגיל שלי היו 2:20-2:30 שעות ואז החלטתי שאני חוזר לטריאתלון. בבינואר 2012 התחלתי להתאמן ועשרה חודשים אחרי זה כבר עשיתי פודיום בטריאתלון גן שמואל גם כללי וגם בקטגורית הגיל". מאז אגב, פרוסט ניצח 4 פעמים בקטגורית הגיל שלו באליפות ישראל, ובישראמן גארמין האחרון סיים שני בין הישראלים בחצי המרחק. אם מסתכלים על ההישגים שלו בשנים האחרונות רואים בעיקר פודיומים, כך שבהחלט יש לו "מה להראות".

פיתח רעב של 15 שנים לפודיום. ויטלי פרוסט | צילום: ניר עמוס

אגב, קטגוריות הגיל שבהן בלט פרוסט בשנים האחרונות, 40-44 וגם 45-49, נחשבות לחזקות מאוד אצל הגברים בטריאתלון בארץ, והקאמבק של פרוסט מאפיין את הסיבה לכך. בדרך כלל לאנשים בגיל הזה יש ילדים קצת יותר גדולים, הם יותר מבוססים כלכלית וזה מאפשר להם להשקיע יותר באימוני טריאתלון ולמצות את הפוטנציאל שלהם. אבל יש גם קטגוריות אחרות. צביקה פישמן, עוד טריאתלט ותיק ומוכר מאוד, מתחרה בקטגוריה של גילאי 60 ומעלה, והוא דווקא מאוד לא אוהב את ה"בהלה לפודיום" שמאפיינת טריאתלטים רבים בארץ.

מה חשוב יותר, התוצאה או המיקום?

"אני מתחרה כבר 40 שנה, ופעם היה פודיום לכל 10 שנים בקטגורית גיל או שהיו רק 6 ראשונים בכללי ואז לאט לאט הבינו את הלקוחות שרוצים גביעים ועשו כל כך הרבה קטגוריות גיל, שזה כבר לא הגיוני ולא סביר", אומר פישמן ומוסיף: "בישראמן בשנה שעברה אני הייתי מקום שני ומישהו מחו"ל היה ראשון בקטגוריה. אבל לפי דעתי אם אין מינימום של 8 משתתפים בכל קטגוריה אז לא צריך שיהיה פודיום וצריך לאחד בין קטגוריות גיל. זה כבר הפך למצב אבסורדי שבו אנשים מתקשרים אליי ושואלים אותי אם אני מגיע לתחרות. הם אומרים לי שאם אני מגיע הם לא יגיעו, כי הם רוצים לעמוד על הפודיום. אותי תמיד לימדו שמה שחשוב זה התוצאה ולא המיקום. בישראמן יש רמה גבוהה אבל יש תחרויות שבהן אנשים עומדים על הפודיום עם 45 דקות ב-10 קילומטר, זה לא הגיוני".

לא קונה את כל הפודיומים. צביקה פישמן | צילום: באדיבות צביקה פישמן

אז אולי יש פה ושם יש תחרויות שבהן אנשים הצליחו לעמוד על הפודיום עם תוצאות ברמה, איך נקרא לזה, בסיסית. אבל בסופו של דבר, ככל שנחפור לעומק בנושא הזה נבין שככל הנראה בריבוי קטגוריות הגיל יש יותר חסרונות ויתרונות. בטריאתלון לנשים למשל, אין עומק כמו אצל הגברים – רחוק מזה. לימור הגני שמתאמנת ב-זון3 התגלתה כטריאתלטית מאוד מוכשרת ברמה החובבנית עוד מהתקופה שבה החלה להתאמן לפני 6 שנים, ולפי מה שהיא מספרת העמידה על הפודיום בהחלט גרמה למוטיבציה להמשיך ולהתאמן קשה ולהגיע עד לתחרויות למרחק איש ברזל. אגב, בשבוע הבא היא תשתתף באולטרה-מן ובינואר תתחרה במרחק המלא בישראמן גארמין.

יש כאלה שבודקים את רשימת המשתתפים

"ברור שזה עושה חשק. ברגע שהצלחת לכבוש פודיום אחד אז אתה כבר חושב כמה עוד תוכל לעשות", מספרת הגני שמתחרה בקטגורית הגיל 40-44 ומודה שאצל הנשים התחרות היא פחות קשה. "האמת שאף פעם לא בדקתי מה הקטגוריה הקשה יותר או מי מתחרה מולי, אני יודעת רק שיש את אירנה מאזין מהקבוצה שלי. אבל בסופו של דבר עוד מקבוצת הגיל הקודמת רואים את אותן נשים. יש כאלה שבודקות בדיוק מי משתתפת, לא מזמן מישהי פגשה אותי וידעה שאני מתחרה השנה בישראמן המלא. שאלתי אותה מאיפה היא יודעת והיא סיפרה שהיא בדקה את רשימת המשתתפות. אז אני לא עושה את זה, בוודאי שאני תמיד רוצה פודיום אבל אם הבחירה היא בין פודיום בתוצאה פחות טובה לתוצאה טובה שעוד לא השגתי – אני בוחרת בתוצאה".

"ברור שכל פודיום עושה חשק". לימור הגני | צילום: עופר ביידה

בשורה התחתונה, בספורט החובבני צריך לדעת מצד אחד לפרגן ומצד שני לספר את הסיפור. לפרגן בגלל שיש לא מעט ספורטאים חובבנים שלא העלו על דעתם שהם יעשו תחרות כמו איש ברזל ובסוף הם גם מצליחים לנצח מספר מועט או גדול יותר של אנשים בני גילם וזה יפה. לספר את הסיפור האמיתי – כי בסופו של דבר אנחנו עוסקים בספורט תחרותי שברגע שהוא מתנגש עם החובבנות נוצר לפעמים מצב של אי הבנה. יש מרתוניסטים תחרותיים שלא אוהבים לשמוע אנשים שרצו לראשונה 10 ק"מ במרתון סמסונג תל אביב ואומרים שהם השתתפו במרתון. ויש גם פודיומיסטים שהם ספורטאים שמשיגים תוצאות ברמה גבוהה שנוטים לחשוב שהם שייכים למועדון מסוים שאולי אין בו מקום למי שסיים מקום שלישי מבין שישה בתחרות קטנה. שכל אחד יעשה את הבחירות שלו, אבל דבר אחד בטוח בכל הסיפור הזה, כל אחד יודע בתוך עצמו האם הוא הצליח למצות את הפוטנציאל שלו ביום נתון וזה מה שהכי חשוב.