ספרטתלון 2022 לא היה ברור מאליו עבורי. מי שמכיר ועקב קצת אחרי הדרך שלי לספרטה יודע שהיא רצופה קשיים ואכזבות. זה התחיל ב-2017 שם קבעתי קריטריון אוטומטי לספרטתלון (השני אי פעם מישראל) והגעתי בכושר מצוין למרוץ בשנה שאחרי, רק שלאלוהים היו תוכניות אחרות והוא המטיר סופת גשמים כבדה מאוד על המרוץ וכתוצאה מכך חדלו אותו ועבורי הוא הסתיים בק"מ ה-230 עם תחושת החמצה שמלווה אותי עד היום.
ב-2019 היתה לי זכות נוספת להיכנס בצורה אוטומטית אחרי הקריטריון שקבעתי בברלין ואכן נרשמתי בפברואר לספרטתלון. רק שתוכניות לחוד ומציאות לחוד, כיוון שבחודש מאי חליתי במחלת הנשיקה שריתקה אותי למיטה עד לחודש אוגוסט והשאירה לי 57 יום לאימון כולל טייפר. אין צורך להסביר שזאת הכנה לא סבירה כלל, אבל עמדתי על קו הזינוק וצלחתי את המרוץ. בשנים שאחר כך היתה קורונה ושנה לאחר מכן לא עליתי בהגרלה.
רגע הזינוק לספרטתלון עם יניב שיינהורן וסטס חלפסקי | צילום: גל רוזנפלד
ב-15 בפברואר השנה החלטתי להיכנס לניתוח בגיד אכילס, דלקת כרונית שהציקה לי כמה שנים והחלטתי לשים לזה סוף. שבוע לאחר מכן נפתחה ההרשמה לספרטתלון ואחרי התייעצות עם הרופא הוסבר לי שההחלמה תימשך חודשיים והחלטתי להירשם.
היעד הראשון ששמתי לי היה מרתון ז'נבה עם הקבוצה שלי. חשבתי שאם אצליח לרוץ שם 42 קמ זאת תהיה נקודת פתיחה טובה לאימונים לספרטתלון. בשלב הזה הצטרפו אלי יניב שיינהורן וסטס חלפסקי כמתאמנים לספרטתלון. יניב הגיע פצוע, אני הייתי בגבס 6 שבועות וסטס היה במצב גופני מצוין ולכן היה צורך לכתוב 3 תוכניות אימון שונות לגמרי שילכו ויצטמצמו לתוכנית משותפת בהמשך. הדרך היתה לא פשוטה ההכנה היתה קצרה יחסית אבל איכותית מאוד. על קו הזינוק נעמדנו שלושתנו כאשר אני יותר דואג להם מאשר לעצמי, מנסה לפקס אותם, מחדיר בהם אנרגיה ונותן תדריך אחרון לפני היציאה לדרך.
הזינוק לספרטתלון 2022
ההזנקה הוקדמה השנה לשעה 6:45 עדיין חשוך באתונה ודי קריר. התווי במגמת ירידה מאקרופוליס לכיוון הים, כך ששלושת הדברים הללו מאפשרים לרוץ בקצב מהיר מהרגיל אבל עדיין מצריך לשמור על הדופק.
מהר מאוד השמש עולה ואיתה החום והלחות של אתונה. המרוץ מתקיים על כבישים ראשיים והאספלט השחור פולט חום מה שמקשה עוד יותר על הריצה. את ה-80 ק"מ הראשונים צריך לבצע ב-9:30 שע', אני הגעתי לתחנה ב-8:35
והייתי רחוק שעה מהקאט אוף.
בתחנה של ה-80 פגשתי את המלווים שלי (כמה שהם חשובים) והם פעלו על מנת לקרר אותי, נתנו לי תזונה ושתייה ואבזרו אותי בציוד עד לתחנת המלווים הבאה.
מהר מאוד השמש עולה ואיתה החום והלחות של אתונה | צילום: גל רוזנפלד
התקדמתי עם השעון והשעה היתה כבר 18:30 בערב, עוד מעט תשקע השמש וזה בדיוק הזמן לקחת פנס. אספתי את הפנס מתחנת המלווים והתחלתי להתקדם לכיוון ההר.
40 הק"מ הבאים מאופיינים ב-2 עליות גדולת מאוד שאת רובן הולכים (כ-18 ק"מ) וזה מאפשר לך להוריד קצת את הדופק ולשנות מנחי כף רגל אחרי שעות של ריצה בשמש. בעלייה להר תכננתי לקחת מעיל רוח כפפות וכובע חם. מניסיון העבר קר מאוד בהר, אך במקום זה שטפתי פנים במים עם קרח ועליתי לטפס את ההר. בשלב הזה החלפתי נעליים כדי שתהיה לי אחיזת שטח טובה, כי אחרי ההר מגיעה ירידה עם דרדרות לא פשוטות וסכנת נפילה לתהום. שם החלטתי ללכת בעדינות ולתת לזמן לחלוף במקום להסתכן בנפילה או הפציעה.
ירדתי מההר ומאחוריי היו כבר 170 ק"מ והייתי רחוק מהקאט-אוף כמעט שעתיים כאשר נשארו לי עוד 76 ק"מ לקו הסיום. עשיתי חשבון שאם אלך עד הסוף בקצב 10 דק לק"מ זה יספיק לי לסיים את המרוץ. וגם זה לא פשוט בכלל כי מדובר בשלב שקשה מאוד לייצר ריצה אחרי ששריר הארבע ראשי גמור לגמרי מהירידות של ההר ובהמשך יש עליות בדרך לספרטה. המאבק הזה ניהל אותי את רוב הזמן שנשאר. אם הייתי מצליח לייצר 8:30 דק' לק"מ אספתי לי דקה וחצי לתוך בנק הדקות שלי עם חיוך של ניצחון קטן. אבל אז הגיע היום השני ואיתו העייפות והשמש המאוד חזקה (37 מעלות בשיא) והקושי והמאבק על כל קילומטר.
הרגע שבו אתה נוגע בלאונידס ומתחיל לבכות
אחד המשברים הגדולים קורים בק"מ ה-200 שם נשאר לך מרתון וקצת אבל זה ממש לא 3.5 שעות זה יותר לכיוון 8 שעות. אבל אין ברירה עברו כבר יותר מ-26 שעות וחייבים להמשיך. בדרך אתה פוגש את המלווים שואב עידוד ועוד חיבוק ונשיקה וירטואלית מאישתי פאבי והבת שלי לורן שנותנים לי אנרגיה לעוד מספר קילומטרים.
שליו ברוש מקרר את עצמו באחת התחנות בדרך לספרטה | צילום: גל רוזנפלד
ואז אני מגיע לקילומטר ה-230 שם אני תמיד מחייך בתחושת ניצחון, זאת הנקודה שעצרו אותי ב-2018 יודע שנשארו לי "רק" 16 ק"מ בירידה בדרך לספרטה אני מתגלגל בירידות יודע שסיימתי, מחליט לשחרר, התוצאה לא מעניינת רק להגיע לספרטה. אני נכנס לשדרה 800 מטר שמובילה ישירות לפסל של לאונידס, אני פוגש את המלווים שלי אנחנו מתחבקים, לא צריך להגיד לכולם היה להם קשה בדיוק כמו שהיה קשה לי. הם פורסים את דגל ישראל מאחורי ואני צועד יד ביד עם פאבי ולורן ואז הדמעות מתחילות לרדת יורד האסימון, סיימתי את אולטרה הכביש הקשה בעולם בפעם השנייה. רק עוד שני ישראלים עשו את זה בהיסטוריה. אני מתחיל לבכות מתחבק עם כולם, ומנשק את כף הרגל של הפסל של לאונידס.
אני מקבל מבנות ספרטה את המים בכלי העתיק שותה אותו וקורא לכל הצוות שלי לעלות לפודיום. מבחינתי המרוץ הסתיים בצורה טובה, ידעתי בתחילת הדרך שהסיכוי קלוש, לקחתי הימור שהשתלם. האם אחזור לשם בעתיד? אין לדעת.
"אני מתחיל לבכות מתחבק עם כולם, ומנשק את כף הרגל של הפסל של לאונידס" | צילום: גל רוזנפלד
אופי האימונים ולוגיסטיקה
מבחינת האימונים היתה לי תוכנית יחסית קצרה אבל מאוד איכותית, הגענו לפיק כחודש לפני המרוץ כאשר ביצענו ריצה מסכמת בצפון של גב לגב כפול 4 ב-36 שעות שהיתה קרובה ככל הניתן לטמפרטורה ולתוואי השטח של המרוץ.
רכשתי אוהל אפוקסיה וישנתי בו במשך חודש שלם על מנת להגדיל את רמת המוגלובין שלי (כנראה שתרם).
מלווים: בחירת המלווים היא קריטית למרוץ הזה אני בחרתי שני מלווים – את גל רוזנפלד איש של סדר וטבלאות ואת יואב מנושביץ איש לוגיסטיקה שידאג להביא כל דבר שתצטרך תוך כדי מרוץ. התפקוד שלהם היה מצוין, הם נעו בין תחנות ואבזרו אותי בציוד בצורה מהירה ויעילה ואפשרו לי לרוץ לאט יותר כדי לסיים. אין ספק שההישג הזה רשום על שמם.
ציוד: מבחינת ציוד רצתי עם שלושה זוגות נעליים של הוקה. 140 ק"מ ראשונים עם קרבון 3x נעל מהירה שאפשרה לי לברוח מהקאט-אוף בהתחלה. 30 ק"מ עם נעל שטח זינאל שנתנה לי אחיזה טובה לטיפוס על ההר ובירידה. ו76 ק"מ עם מאך 5 (נעל רכה יותר). שנתנה לי את הרכות שהייתי זקוק לה בשלב הזה. גרמין פניקס 7x סולאר ספייר, נתן לי דיוק על המטר ונשארתי עם 40 אחוז סוללה בסיום. משקפי שמש M2 של אוקלי שעשו עבודה מצוינת ושמרו על העיניים שלי מפני הקרינה החזקה.
שליו ברוש עם אישתו פאבי וביתם לורן, והמלווים הצמודים שלו גל רוזנפלד ויואב מנושביץ | צילום: באדיבות שליו ברוש
תזונה: רוב הזמן על פחמימה נוזלית (היפוטוני),אכלתי ג'לים במשך כל המרוץ, דבר שהפתיע אותי מאוד. שתיתי קולה קרה בכל תחנת מלווים. 36 ליטר מים היה חשוב לשתות ליטר מים בכל שעה בשל הטמפרטורה הגבוהה, 5 ליטר קולה, 4 ליטר היפוטוני, 30 ג'לים, 15 ק"ג קרח.
לסיום: התמיכה שקיבלתי מהמשפחה מפאבי ולורן היתה מלאה, בלי זה אין מה לצאת לאתגר כזה בכלל. שבועות של אימונים בלילות. חודש שלם של שינה באוהל והתמיכה במהלך 36 שעות במרוץ כולל עידוד מרחוק (אסור מקרוב). זה משהו שחייב להיות לכל מי שמחליט לנסות את האתגר הזה.
זהו אני סיימתי את הספרטתלון שהיה עבורי מרוץ קריטריון לאתגר הבא, שקשה לא פחות יש שאומרים שאולי יותר. מוזמנים לנחש כאן בתגובות מה הוא יהיה.
תם ונשלם. ספרטתלון 2022 | צילום: שליו ברוש
שליו, אתה אלוף ומעורר השראה והדרך שעברת מהניתוח עד ללאונידאס מטורפת ומדהימה גם יחד. כמי שצפו בך מגיע לאמן אותנו על קורקינט/ קביים , ומשם לאימונים חסרי פשרות , אתה ללא ספק איש של התמדה, הצבת יעדים ונחישות.
שאפו לפאבי שמלווה פיזית ומנטלית כשאתה יוצא לאימונים ארוכים ולשני המלווים המופלאים שלך יואב וגל שהראו חברות אמת מהי.
וכן,,, אני מנחשת מה היעד הבא …
אתה פשוט השראה!!! עשית דרך שלא תיאמן.
תענוג היה לעקוב אחריך.