בסוף השבוע האחרון התקיים אירוע NEVER FORGET, במרכזו רכיבת אופניים לזכרם של אלו שאיבדו את חייהם באירועי השבעה באוקטובר ומאז. האירוע נועד לאחד, לזכור, ולהנציח דרך הדוושות, עם מאות רוכבים מנוסים, חובבים, ובני נוער שהתחברו כולם סביב ערכים של נתינה, תמיכה, חוסן וכמובן – אהבת האופניים.
לכתבות נוספות בנושא:
מאות רכבו במפגן הזדהות עם 11 הרוכבים שנרצחו ועם החטוף עופר קלדרון
כ-1,500 רכבו למתחם המסיבה ברעים: קהילת האופניים זוכרת את 7.10
המחווה המרגשת של מאות רצים למען החטופים במרתון ניו יורק
ההכנות לאירוע נמשכו שבועות ארוכים, שכללו עבודת צוות מקצועית ועשרות מתנדבים. השילוב של רוכבים תחרותיים ועממיים יצר מפגש אנושי מיוחד. על קו הזינוק התייצבו כ-150 רוכבים תחרותיים לצד 200 רוכבים עממיים, ולקראת הסיום הצטרפו כ-15 בני נוער על הרצף, בהובלת ערן פלג, שסיפקו השראה לכל הנוכחים.
האירוע שהתקיים בפארק שרשרת בדרום, משך אליו אנשים מכל הארץ שהגיעו לאזור שעבר תקופה קשה במיוחד ועדיין מנסה להתאושש מהאירועים הקשים שהתרחשו בו לפני כשנה
מי שיזמו והפיקו את האירוע הם אלון רונן ומנש ליבשטיין. עם אלון ערכנו ראיון כאן בשוונג בחודש נובמבר שעבר, כבר אז החל במיזם ההנצחה. אלון הוא רוכב שטח משדרות ובעלים של חברת ביגוד רכיבה, אשר ניצל בעצמו ב-7 באוקטובר. אלון וחבריו היו אמורים להיפגש במרכז לה-מדווש בקיבוץ בארי באותה שבת שחורה ולצאת לרכוב בשטח: "עצרנו בדרך במיגונית בכפר עזה בגלל מטח טילים כבד אפילו בשבילנו, אלו שגדלו בעוטף", הוא סיפר אז לשוונג: "חלק עשו פרסה וחזרו לבתים וחלק נתקלו בדרך במחבלים".
עוד סיפר: "כשהגעתי הביתה המחבלים כבר היו גם אצלי בשדרות. לאחר שעות של אימה ולחץ כשהמחבלים נמצאים בבניין שלנו וברחובות, כשסרטוני זוועות רצים בוואטסאפ ואנחנו לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות, צוות חילוץ הודיע לנו שכבר אין מחבלים בבניין. יום אחרי עזבנו את הבית ונסענו למרכז עם הילדים. איבדנו כל תחושת ביטחון, איבדנו את הבית, איבדנו חברים".
אלון החליט לקחת את הקושי והאבל ולהרים מיזם שינציח את אותם ספורטאים דרך הספורט. הוא יצא במימון המונים שכלל ביגוד רכיבה או ריצה איכותי עליו מוטבעות המילים Never Forget. הוא עמד ביעד ומשם החלה ההפקה עצמה, ששיאה כאמור היה בסוף השבוע האחרון. האירוע יהפוך למסורת שנתית, מפגש של קהילה שזוכרת, מחזקת ומלאת אהבה.
אלון סיכם: "אני מרגיש מאוד מאושר ומסופק שהצלחנו להרים את האירוע, גם אם זה לא בקונספט שחלמתי עליו, אבל למדתי בחיים לכוון הכי גבוה שאפשר, מקסימום פוגעים קצת יותר נמוך. אני חושב שאין משהו שיכול לכבד את הזיכרון של הנופלים יותר מאשר אירוע חברתי כזה, ולא רק עוד רכיבת זיכרון, אלא אירוע ממש בו פוגשים חברים, מעלים זיכרונות ומדברים על אלו שכבר לא איתנו. מהחברים שאני איבדתי, אני חושב שככה היו רוצים שנזכור אותם, במה שהם אהבו לעשות".