מה שמתסכל אותנו כספורטאים בין אם ברמה המקצוענית או החובבנית היא אי היכולת לשחזר הצלחה. ד"ר שמי שגיב טוען שמדובר קודם בהוויה, והוויה ניתן לשחזר
מאת:דר שמי שגיב
כולנו חווינו תחרות או סתם אימון שגרתי שבו הרגשנו שאנו בלתי מנוצחים, שהכול הולך והולך בקלות. עליות שהתקשינו בעבר פתאום נעשות קלות, רוכבים שהיו לפנינו פתאום מאחורינו, רכיבות מתסכלות הופכות לאתגר מהנה ובכלל הרגשה שאנו בשיא הכושר. זאת כאשר, כששבוע ואף יום קודם הכול הרגיש ונראה אחרת לגמרי, הרבה יותר קשה ומתסכל. ואז נשאלת השאלה: מה השתנה? הרי מבחינת רמת הכושר הגופני לא יתכנו שינויים כה קיצוניים מאתמול להיום. בהתפוגגות תחושת העילוי השורה עלינו לאחר תחרות או אימון טוב לעיתים פתאום משתלטת עלינו תחושה של תסכול.
להיות בשיא הכושר זה מצב הווייתי או בלעז – State of Mind. כל מצב הווייתי מוגדר על ידי, פיזיולוגיה, התנהגות ומיקוד (אמונה). להיות בשיא הכושר אומר שהמשולש: פיזיולוגיה – התנהגות – מיקוד, חייב להיות במצב של תאימות.
לכל הוויה ישנה פיזיולוגיה תואמת, התנהגות תואמת ומיקוד תואם. כשאנו חווים אימון טוב יש תאימות וחפיפות בין שלושת מרכיבי המשולש. לרוב, הבעיה נובעת מכך שאנו לא מודעים כיצד היינו במצב זה, כיצד עמדנו, כיצד התנהגנו ועל מה התמקדנו. כל שינוי באחד מצלעות המשולש ישפיע על האחרים וישנה את ההוויה.
לכל מצב הווייתי יש פיזיולוגיה תואמת
די בנקל ניתן לזהות ספורטאי הנמצא בשיא הכושר רק על סמך יציבותו. יציבתו של אלוף זקופה, ראשו מורם, נשימתו עמוקה ובטוחה וחיוך מאוזן לאוזן. לעומתו, יציבתו של ספורטאי שאינו בשיא הכושר, שונה לגמרי, גופו כפוף, ראשו מורכן ופניו חושפים את רחשי ליבו. לרוב אין אנו מודעים ליציבתנו ולמצבנו הפיזי. תגובת הגוף האוטומטית לאירועים מותנית אף ב'טריגרים' לכן, כשמגיעים לאימון או לתחרות או לכל דבר שהוא חשוב בחיים לעמוד ביציבה זקופה, לוש את הדריכות והמיקוד בגוף ובכך להקרין תחושת ביטחון זו על מצב ההוויה.
לכל מצב הווייתי יש התנהגות תואמת
התנהגותו של אלוף אולימפי שונה בתכלית מהתנהגותו של ספורטאי חובב. ספורטאי אולימפי מוביל, יוזם, תוקף, פורץ, מקבל החלטות ומוציאם לפועל, לוקח אחריות. רובנו חוששים מלהתנהג כספורטאים אולימפיים ומתעסקים ומתחבטים בשאלות כמו: איך? מתי? כמה? אומנם התשובות לשאלות אלו חשובות אך מה שחשוב עוד יותר זה למה? למה אני רוכב? למה אני רוצה למצות את הפוטנציאל? ה: למה? זו האנרגיה המניעה אותך ליטול יוזמה. כשיש את ה: למה? יש לך את ה: איך? עד היום זכורה לי עצתו של מאמני מימי כאתלט בקולג' בארה"ב, "כשאתה מרגיש שקשה, פרוץ קדימה, כך את ההובלה", בשינוי ההתנהגות משתנה ההוויה.
לכל מצב הווייתי יש אמונה ומיקוד תואמים
להיות בשיא הכושר זה להתמקד בהוויה של ספורטאי אולימפי. אשר מתמקד במטרות, בשאיפות ובניצחון. כשאנו לא נמצאים בהוויה של ספורטאי אולימפי אנו מתמקדים באיך לא להפסיד, איך לגמור את המרחק ולא להתפרק או איך לא לפשל ולא להגיע אחרון. להיכן שנכוון לשם גם נגיע. אכן, במצב של מתח ואי-ודאות מערכת העצבים באופן אוטומטי תמקד אותנו מפני הסכנה כחלק ממנגנון ההישרדות. אך אנו מסוגלים הרבה מעבר לתגובה זו, ויש לנו את היכולת להחליט על מה להתמקד, על ההצלחה והמימוש או על הפחד מהכישלון. אם יש דבר אחד שכבני אדם יש לנו שליטה עליו זה המיקוד וכשלמעשה המיקוד הוא זה שמכתיב את המציאות הפנימית, את מצב ההוויה.
לסיכום
אחרי תחרות טובה, סביר להניח שכל פעם שנגיע לתחרות זו נרגיש טוב וכמובן גם ההיפך. אנו נוטים יותר להסתכל על התנאים החיצוניים כהשלכה למצבנו הפנימי: איזה מסלול, מזג אוויר, מה לבשתי, איזה סוג אופניים או מה אכלתי ואנו מנסים לשחזר את אותם תנאים חיצוניים, ולצפות שכך גם נרגיש. המאמצים לשחזר את התנאים החיצוניים נועדו לרוב לכישלון, כמו שאין יכולת לשלוט במזג אוויר. בסופו של דבר זה אנו שמגדירים את המשמעות לגירויים חיצוניים והדבר היחידי שיש עליו יכולת היא לשחזר את מצב ההוויה.
