כשהייתי ילד חלמתי להיות כדורסלן. היתה לי תשוקה אדירה לספורט בכלל ולספורט הזה בפרט. המודל שלי היה דראזן פטרוביץ (השחקן הארופאי הכי טוב בכל הזמנים לדעתי) וכל מה שרציתי היה להדמות לו. להיות ספורטאי מקצוען נראה לרובינו מאוד זוהר ומיוחד. אם אני נהנה מזה כתחביב, כמה כיף יהיה להפוך את זה למקצוע. לעשות רק את זה ועוד לקבל על זה כסף. לשחק כדורסל כל היום או לרכוב על אופניים. ברור. או שלא?

המטרה היא לבדר. מרסל קיטל מנצח קטע 21 בשנה שעברה | צילום: Getty Images

"הרוכבים הם חיילים של המועדון"

הטור הזה עוסק בטור (דה פראנס) ובחרתי להקדיש אותה לרוכבים המשתתפים בו. לא לתחרות עצמה. הרוכבים הם חיילים בצבא חברה כזאת או מותג אחר. בענף כמו כדורסל או כדורגל יש למועדון זכות קיום בסיסית בזכות מכירת כרטיסים ומנויים. בענף האופניים לא. הכל מבוסס חסויות של חברות מסחריות כשהאינטרס העיקרי ואולי היחיד שלהן הינו למכור יותר. או לפחות לשפר את התדמית הציבורית שלהן.

עוד כתבות טור דה פראנס
בטור דה פראנס עוד לא הבינו כנראה את כוחן של הנשים
ארבעת הבנים המועמדים של הטור דה פראנס
איזה קטע: 21 הקטעים של טור דה פראנס 2015

הספורטאים-רוכבים הם כלי. חשוב אמנם, אבל עדיין כלי. למעשה בכל קבוצת ספורט מקצוענית הספורטאים הם סוג של "חיילים של המועדון". כדורגל, כדורסל, או אופניים. זה לא ממש משנה. המושג "חיילים" מתפרש אצל רובינו באופן יותר שלילי מאשר חיובי כנראה. לא תמיד לגמרי בצדק. המועדון דואג לספורטאים לכל מחסור. החל ממגורים דרך הסעות, רכב, ארוחות, מסגרות לילדים, ועד מעטפת מקצועית ולוגיסטית מלאה לאימונים ותחרויות או משחקים.

המועדון "עובד קשה" מאוד בשביל לשרת את הספורטאי. לאפשר לו את התנאים האופטימליים להצלחה ולנטרל עבורו "רעשים" מיותרים וטרדות שעלולות להסיט את תשומת לבו מהעיקר. אבל מאידך הספורטאי נדרש למלא את צרכי המועדון ולספק את הסחורה שעבורה הוא מקבל שכר ומעטפת. הספורטאי נדרש לספק ביצועים.

להיות ספורטאי מקצוען זאת לא תמיד כזאת עבודה מדהימה כפי שמרביתנו נוטים לחשוב אולי. למעשה, במקרה של רוכבי אופני כביש, אני חושב שזאת עבודה גרועה להחריד. רוכב כביש מקצוען מקבל שכר בסיסי הוגן אבל השכר הזה נזיל מאוד. אם היתה לו עונה גרועה לא בטוח שהוא ימצא חוזה בעונה הבאה. אם היתה לקבוצה עונה גרועה או חלילה היא היתה מעורבת בפרשיית חומרים אסורים לא בטוח שבכלל תהיה קבוצה בעונה הבאה.

סיכון גבוה – שכר נמוך

להיות רוכב פרו טור זאת עבודה ברמת סיכון מאוד גבוהה. הסיכויים להיות מעורב בתאונה במרוץ הם גבוהים למדי. חיים על הקצה. לוקחים סיכונים מוחשיים על בסיס יומיומי כמעט. אחרת אין לך סיכוי לבלוט ולנצח. ואם אתה לא בולט ו/או מנצח, אתה לא תוכל להמשיך להתפרנס כרוכב מקצוען.

הסיכויים להיות מעורב בתאונה במרוץ הם גבוהים למדי. טוני מרטין לאחר שנפצע השנה

זה אומר לחיות על מזוודות ולישון בבתי מלון יותר מאשר בבית. חלק מהנסיעות לתחרויות מתוכננות הרבה חודשים מראש אבל לא כולן. אם רוכב מהקבוצה שלך נפצע או חלה, יש סיכוי שתוקפץ להחליפו במרוץ בהתראה קצרה. זה אומר לרכוב בגשם, בשלג, ובשרב. לפעמים על אספלט גרוע ולפעמים על אבני פאבה עתיקות. באבק משתק ריאות או בסערה.

במידה מסויימת להיות רוכב אופניים מקצוען זה להיות חלק מסוג של קרקס. המטרה היא לבדר. וכדי לבדר צריך ביצועים יוצאי דופן בתנאים יוצאי דופן ועם רמות סיכון יוצאות דופן. אחרת זה לא מבדר ולא מעניין את הציבור. ואז אין ספונסרים ואין כסף. לא במקרה מדי עונה הרוכבים מאיימים בשביתה או אפילו שובתים בפועל. הזכויות שלהם הם בערך הדבר האחרון שמעניין את מארגני המרוצים והספונסרים. שישחקו בפנינו וישתקו. שיגידו תודה שהם רוכבים על אופניים כדי להתפרנס ולא עובדים ליד התנור הרותח במאפיה בכפר הקטן באיטליה או צרפת.

ובאמת, רבים מהרוכבים באים מרקע סוציואקונומי לא גבוה והם מוכנים לעשות כמעט הכל בשביל הסיכוי לזכות בתהילה. במדינות מסויימות רוכב אופניים הוא גיבור לאומי לא פחות משחקן כדורגל או נהג פורמולה. וזה לא שהשכר ממש מצדיק את ההקרבה, התנאים, והסיכון. למעט הכוכבים, מרבית הרוכבים משתכרים יפה אבל לא מתעשרים במהלך הקריירה שלהם שנמשכת כעשור. אחריה הם נאלצים להמשיך לעבוד בתחום או לפנות לאפיקים אחרים.

אני אוהב מאוד לרכוב על אופניים. אבל כשאני צופה בטור אני לא מקנא ברוכבים. למעשה, אני די מרחם עליהם. וכל זה עוד לפני שכתבתי מילה על החומרים האסורים…

צילום עמוד הבית: Getty Images