מאת:דפנה שב
לרוץ למרחקים ארוכים זו התמכרות, גם אם אתם בני ארבעים ומעלה. מנדי אברהמוף רצה למרחקים ארוכים כבר עשר שנים. היום, בגיל חמישים, היא חוזרת מברצלונה, שם סיימה מרתון בזמן של 3:37 שעות. דפנה שב שוחחה איתה בזמן ריצת אימון והופתעה לגלות על מנדי פרטים אישיים שנותנים השראה
מינדי אברהמוף
רצתי עם מינדי פעמים אחדות בעבר. אבל אף פעם לא יצא לנו לדבר ממש ברצינות. בערך שנה אנחנו שתינו מתאמנות באותה קבוצת ריצה ורק עכשיו גיליתי מה מסתתר מאחורי האישה הזו. לפעמים אנחנו מחפשים כל-כך רחוק ולא שמים לב שהדברים הטובים מתרחשים ממש לידנו. בהודעת טקסט שקיבלתי מזהבה שמואלי נכתב, "כדאי לך. היא אישיות מעניינת", השתכנעתי בקלות.
כמובן שאת הראיון עשינו תוך כדי ריצה, במסגרת האימון הקבוצתי. המסלול, על שדות קיבוץ גבעת חיים. הפעם, באמת לא היתה לי ברירה, אחרת לא היינו מוצאות זמן לדבר. מינדי בת 50, אמא לשלושה ילדים, סבתא לשני נכדים, אחות מיילדת במקצועה ואישתו של ג'וני. תמיד שרצתי עם מינדי הרגשתי שאני רצה עם בחורה בגילי. היא כל כך רזה, ונראית מעולה. השיחה זרמה לנו בכיף. התרגשתי מהאהבה של מינדי לריצה, כל זמן השיחה היא חייכה.
לפני שלושה שבועות היא חזרה מברצלונה אחרי שסיימה את המרתון השלישי שלה, בזמן של 3:37 שעות. בתום המרתון היא בילתה עוד ארבעה ימי סקי באנדורה. "גם בילדותי, רצתי מאד מהר", היא אמרה והחלה לספר לי אודות חייה.
עם חיוך למצלמה לאחר סיום מרתון ברצלונה 2008
לפני עשרים וחמש שנים מנדי עלתה לישראל עם בעלה מאנגליה. "אנחנו מאד ציוניים", היא הדגישה. שאלתי אותה על השילוב בין המשפחה לריצה, בייחוד באימונים למרתון כאשר היא רצה מעל 100 ק"מ בשבוע. "את הריצה התחלתי דווקא אחרי גיל 40, תמיד זה בא על חשבון משהו, אבל מוצאים זמן". הבנתי שלא פשוט לתמרן בין כל העיסוקים שלה, אבל מינדי הצליחה לעשות זאת בגבורה למרות הכול, "בגלל זה אולי רואים פחות נשים בתחרויות", היא אמרה, וטענה שנשים התרגלו להימצא יותר בבית, למרות שהיום זה קצת השתנה.
"אם את שואלת למה התחלתי אחרי גיל 40?", היא שאלה ומיד ענתה, "זה בגלל הילדים שלי". שני ילדיה הצעירים, הבן, בן ה- 29 והבת, בת ה- 23, נולדו עם פיגור מוחין קל. את כל השנים מנדי הקדישה להם, בטיפולים, בפיזיותרפיה ועל כל מה שהיו זקוקים לו. ההתמסרות לטיפול בהם השתלמה והילדים השתלבו במסגרות רגילות, וכיום שניהם עובדים ומתפקדים בכוחות עצמם.
מינדי הזכירה לא מעט את בעלה כשותף להצלחה שלה בריצה. "התמיכה של המשפחה מאד חשובה, וג'וני נמצא שם תמיד. עלינו ביחד לארץ, והשארנו מאחור את הכול. לא עניין אותנו כלום", היא סיפרה. אבל העובדה החשובה היא, שהם עשו זאת יחד. היום מינדי מודה שהעלייה לארץ היה הצעד הכי חשוב שעשתה בחייה. השיגעון לריצה החל למעשה, כאשר בעלה קנה מסילת ריצה. היא עלתה עליה בתמימות והתמכרה במהרה לריצה למרחקים ארוכים. בעקבות עידודם של חברים לעבודה היא יצאה גם לרוץ בחוץ.
אצל מינדי ומשפחתה, יום שבת הוא יום מנוחה לפי מיטב המסורת. למרות שהיא רצה בטייץ וחולצה הדוקה, כובע המצחייה משמש ככיסוי ראש גם ביום- יום. "אני חושבת שזה נותן המון למשפחה לגדול עם המסורת", היא הסבירה, "לפעמים בא לי ממש לרוץ בשבת, אבל אני לא עושה את זה". השכנים שלה כולם דתיים, ומפרגנים לה מאוד כאשר רואים אותה עוברת בריצה.
השדות מאוד נעימים לריצה וככל שהקילומטרים חולפים הלב של מנדי נפתח. היינו אחרונות הרצים. "אם גם ככה אין הרבה נשים שרצות אז במגזר הדתי המצב עוד יותר גרוע. אולי זה חוסר מודעות אני לא יודעת", מנדי אמרה וסיפרה לי שגדלה בבית דתי, ואבא שלה היה תמיד זה שעודד אותה, "אבא שלי מאד אהב ספורט. הוא היה יושב לראות את השידור של מרתון לונדון מהתחלה עד הסוף". היא נזכרת בילדותה כיצד היה מגיע לעודד אותה בכל תחרות שהיתה משתתפת.
אביה של מנדי נפתר לפני כחמש שנים, "הכי כואב לי זה, שהוא לא היה פה לראות אותי רצה מרתון. זה מסר חשוב שיש לי להעביר. הוא תמיד עודד אותי בתור ילדה ורק עכשיו אני מרגישה את ההשפעה שלו. אני תמיד אומרת, לעודד את הילדים כל הזמן כי בסוף זה ישתלם".
את המרתון הראשון, שהתקיים בציריך מינדי החליטה לעשות לבד. היא קנתה ספר ריצה והחלה להתאמן. בזמן האימונים היא עברה פציעה והגיעה למרתון אחרי הכנה בינונית מאד. כשהצטרפה לקבוצה של זהבה שמואלי, היא נרשמה למרתון השני ושיפרה את זמנה ב- 20 דקות. במרתון השלישי לפני שלושה שבועות היא עשתה זאת שוב, ושיפרה את זמנה בעוד 20 דקות. "הייתי חסרת נסיון וללא הדרכה. היום אני רואה את ההבדל בין להתאמן לבד, ולהתאמן מול מאמנת. בלעדיה לא הייתי עושה את זה", אמרה מנדי.
כשואלים אותה במחלקה של בית החולים, איך היא עושה את זה, היא מספרת על התיאוריה שלה, "זה כמו ללמוד למבחן. אם את לומדת את כל החומר, ולא מדלגת, את מגיעה למבחן מוכנה. ברור שזה פיזי, אבל את יכולה להתכונן". "אבל את יודעת", אמרתי לה, "את יכולה להתכונן ולהיות הכי מוכנה, וביום של המרתון הדברים לא ממש מסתדרים". "זה נכון", היא השיבה לי, "בגלל זה לנו לנשים זה יותר קשה. אנחנו עוברות יותר שינויים הורמונליים מהגברים. לפעמים ההכנה למרתון משבשת לנו את המחזור החודשי, הירידה במשקל וכו'". מינדי נשמעה כמו נערה. צחקנו לנו על סיפורי מחזור וריצה והסכמנו בנינו, שמדהים מה שנשים עוברות בהקשר הזה. בגלל זה התיאוריה של מינדי על ההכנה למרתון כאל הכנה למבחן מתחזקת כאשר מדובר בנשים.
מינדי בסיום מרוש געש 2007
היעד הבא או יותר נכון, החלום הבא של מינדי הוא לרוץ את מרתון לונדון, קודם לשם סגירת מעגל. כפי שהבנתי עד כה, שום דבר לא יעצור אותה. גם לא הגיל. "אני תמיד עם הפנים קדימה. זה כמו שקיבלנו את הילדים שלנו. רק הסתכלנו קדימה. אף פעם לא ידענו מה יהיה", אמרה מנדי בסיום הריצה. הגענו חזרה לאורווה ואכלנו ארוחת בוקר מפנקת. תמיד אמרתי, שרצי המרתון הם אנשים מסוג שונה, לכל אחד יש את הסיבה שלו לאהבת הריצה למרחקים ארוכים, ולא משנה מה תהיה הסיבה, תמיד אפשר יהיה לשאוב ממנה השראה.
