אחת התופעות, שבגללה ספורטאים "מכורים" לפעילות הרכיבה או הריצה, בנוסף לכל היתרונות הידועים, זו התחושה המרוממת שאנו חשים בזמן פעילות גופנית. תחושה זו נקראת RUNNER'S HIGH. ד"ר שמי שגיב מסביר

מאת:ד"ר שמי שגיב

ספורטאים מדווחים על תחושה של אופוריה, קלילות, היכולת להמשיך לרוץ ולרוץ ללא תחושה של עייפות או כאב. יש אף כאלו המתארים זאת כתחושה רוחנית, מצב של ניתוק בין הגוף והנפש. תחושה זו פתאום מופיעה לאחר מספר קילומטרים באימון או לפעמים בתחרות שבה אנו חוצים נקודה שבה אנו חשים כאילו אנו 'עפים', ששום דבר לא כואב ושום דבר לא יכול לעצור אותנו. תחושה של שקט פנימי ורוגע מתפשטת על כל הווייתנו. אכן תחושה זו, לאלו שחוו זאת, יכולה ממש למכר. ועדיף שנהיה מכורים לספורט ולא לסמים. אם כך, כיצד אנו יכולים לאפשר לעצמנו לחוש זאת לעיתים תכופות יותר ולשחזר תחושה אדירה זו, ומה למעשה מתרחש, פיזיולוגית, בגופנו.

כל תחושה והוויה גופנית מתאפשרת על ידי המצב הרגשי-מנטאלי. המערכת הרגשית המאפשרת הוויה זו מתאפשרת על ידי כימיקאלים ( Molecules of emotion) הנקראים נירוטרנסמיטרים. כימיקלים כמו: אדרנלין, קורטיזול, אנדורפין ועוד רבים. כל כימיקל משדר מידע ספציפי לתאי ומערכות הגוף כיצד לפעול ומנגד יוצר מצב תודעתי (מחשבתי) התואם תחושה זו. לדוגמה: לפני תחרות הדופק עולה ומתעצם, השרירים נדרכים, המערכות האנרגטיות בהיכון לתפוקה מלאה. תגובות אלו הינם תגובות פיזיולוגיות ואשר הינם פועל יוצא של ההתרגשות המלווה לפני תחרות ופועל יוצא של האדרנלינים השוטפים את כל מערכות הגוף. אין מתח ללא אדרנלין ואין אדרנלין ללא מתח.

עד לא מזמן תחושת ה-RUNNER'S HIGH יוחסה לנירוטרנסמיטר אנדורפין, אך מחקרים חדשים מגלים שתחושה זו מתאפשרת בנוסף גם על ידי נוירוטרנסמיטר בשם Anandamide. שם זה לקוח מהמילה מסנסקריט ANANDA שפירושו עונג. רכיב זה מופרש על ידי המוח כתגובה למתח וכאמצעי להפחית כאב ולאפשר התמודדות עם עומסים בצורה רגועה יותר. רכיב זה דומה מאוד בהרכבו לחומר הפעיל הנמצא במריחואנה המשמש כאמצעי רפואי להפחתת כאב. כמוהו, גם האנדורפין המופרש במצבי מתח ופועל להפחתת כאבים הנובעים מדלקות ועליה בחומצת החלב. בהיבט הפסיכולוגי, רכיבים אלו אף יוצרים תחושה של רוגע והתרוממות. זו גם הסיבה שפעילות ספורט מתונה מומלצת בקרב אנשים הסובלים מכאבים כרוניים.

האנדורפין מופרש מבלות יותרת המוח PITUITARY GLAND ומשנה את האופן שבה מערכת העצבים מעבירה ומנהלת את מסרי הכאב הן במערכת העצבית ההיקפית והן במרכזית.

ספורטאים מדווחים שתחושה זו לרוב מתרחשת כ-10-15 דקות מתחילת האימון או התחרות. עצימות הפעילות צריכה להיות קרובה לסף חומצת החלב, 80-90% מדופק מקסימאלי או מעט איתי יותר מקצב תחרות. הפעילות אינה יכולה להיות עצימה מדי, כי אז נחצה הקו שבה התשישות מכריעה והיא אינה יכולה להיות איטית מידי כי אז גופנו לא יפריש רכיב זה. אימון אידיאלי לשחזר תחושה זו היא ריצת טמפו, או רכיבת קצב, כאשר בדקות הראשונות יש להתחיל לאט ובהדרגה יש להגביר את הקצב. אם בשלב כל שהוא ישנה תחושה של מאמץ יתר, או התפרקות יש להאט את הקצב לרגוע יותר. 

גם זמן הפעילות מהווה גורם ביצירת תחושת האופוריה. פעילות אינטנסיבית וקצרה לא תאפשר תחושה זו, כמו גם בפעילות ממושכת מדי. באולטרה-מרתון למשל נחצה קו שבו הגוף יעבור ממצב של הנאה למצב בו נחוש סבל. זאת כדי לאותת שהגוף תחת עומס ושכדאי להפסיק. מחקרים מראים שפעילות אינטנסיבית, כמו ספרינטים ואימוני כוח אינם גורמים לשחרור חומרים אלו.  

מרכיב נוסף וחשוב המאפשר תחושה זו, הן המילים שאנו בוחרים לאמור לעצמנו לפני האימון. "אני חייב, מוכרח, לעשות את האימון". מילים אלו מבטאות או יוצרות תחושה של מתח וכתגובה נרכב או נרוץ על קורטיזול היוצר תחושה של מתח ואשר ימנעו מאיתנו לחוש תחושה של אופוריה. ספורטאים החווים אופוריה מדווחים על תחושה פנימית עמוקה ש"דחפה" אותם לרוץ. הם לא היו חייבים אלה הם רצו בכך.

תחושת האופוריה יוצרת מצב של אובדן מהזמן ומהמרחב. ספורטאים החוו תחושה זו דיווחו שהם לא לחצו על הסטופר, לא מדדו קילומטרים, לא הסתכלו על המד-דופק אלה פשוט "נבלעו" אל תוך מימד ללא זמן ומרחק. בתור רוכבי אופניים מצב זה קשה ואף מסוכן, כי כרוכבי אופניים אנו מחויבים להיות ערניים לכל מכשול או רכב סוטה וקשה שלא להיות ערניים למציאות. אך לא פעם אנו מוצאים עצמו רוכבים ובהגיענו לנקודה מסוימת אנו תוהים "כיצד הגענו לפה". אל דאגה, במצב של אופוריה, זה התת-מודע שלוקח פיקוד על פעולות הגוף ואנו נכנסים למצב שהוא מעין "טייס אוטומאטי". במצב של אופוריה זה הגוף שמכתיב לך את הקצב ואתה פשוט זורם איתו.

כספורטאי תחרותי בריצות למרחקים זכור לי שאת השיאים האישיים קבעתי בדיוק במצב של תחושה זו. לא שמתי לב לא לזמן, לא למרחק ולא למיקומי בתחרות. אפשרתי לקצב ולתחרות פשוט לקחת אותי.