לקריאת טור מס' 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 | טור 07 | טור 08 | טור 09 |

בפוסט הקודם שלי סיפרתי כאן על הנפילה והפציעה שבאה בעקבותיה. נפילה שהתרחשה במהלך תחרות. אחת השאלות שהרבה אנשים העלו בפני בתגובה לפוסט היתה מדוע אני מתחרה הרבה. בעקבות השאלה המתבקשת הזאת החלטתי להקדיש את הפוסט הנוכחי לתשובה. לנסות להסביר מדוע אני נרשם להרבה אירועים תחרותיים יחסית, ומדוע אני חושב שספורטאי סבולת הישגי שרוצה להשתפר, "חייב" להשתתף באירועים תחרותיים לפחות כמה פעמים בכל עונה.

ספורטאי סבולת שרוצה להשתפר חייב להשתתף בארועים תחרותיים | צילום: צלמי שוונג

להשתתף בתחרות זה כיף 
אני משתתף בארועים מאורגנים תחרותיים קודם כל כי זה כיף לי. אני אוהב את הכנת הציוד, את ההתרגשות בבוקר, את המפגש עם החברים לתחביב, ואת האווירה. אני נהנה מזה. גם אם במהלך התחרות אני קצת "סובל" כשקשה לי ברגליים ובראש. ביום שבו לא אהנה מהשתתפות באירועי סבולת תחרותיים אפסיק לעשות את זה. בסוף הרי מדובר בתחביב. זה לא אמור להיות עונש.

כשאתה מתאמן לתחרות סבולת ארוכה שגרת האימונים הופכת לפעמים לקצת אפורה ושוחקת. התחרויות בדרך הן קצת כמו תבלינים בתבשיל די "תפל". מרבית האימונים הם חסרי ריגוש והתחרויות הן הזדמנות להכניס קצת חיים בתה והביסקוויטים. טוויסט קטן בעלילה מדי פעם.

להתחרות זאת מיומנות 
במהלך 2014 אכן השתתפתי בהרבה אירועי סבולת. מרתון אופני שטח בבארי, חצי מרתון תל אביב, טור ערד, רביעיה בהר לעמק, חצי איש ברזל בגרמניה, חצי איש ברזל בגן שמואל, טריאתלון עכו, אפיק ישראל אופני שטח, מירוץ אייל, וחצי מרתון עמק המעיינות. האירועים האלה משמשים עבורי אמצעי לשיפור אחת מהמיומנויות הכי חשובות לספורטאי סבולת הישגי – "לדעת להתחרות טוב". להתחרות זאת מיומנות. להיות בכושר גופני טוב ולהתחמש במיטב הציוד, הביגוד, והתזונה-זה תנאי "הכרחי" אבל לא "מספיק".

כדי להתחרות טוב צריך להתרגל להתחרות. כשאתה רגיל להתחרות ההתרגשות בימים שלפני ובבוקר התחרות הופכת בהדרגה למשהו שאתה יותר נהנה ממנו מאשר סובל. אתה כבר לא עושה מזה דרמה גדולה. יאללה, עוד תחרות. מי שמתחרה רק פעמיים שלוש בשנה שם המון ביצים בסל אחד. הוא לא רגיל לתחושות ובמקום להתרגש הוא נלחץ. כשאתה מתחרה מעט אז גם יש לך המון מה להפסיד כביכול. ואז מופיע שוב ידידינו הלא אהוב – החשש מכישלון.

חוסר היכולת להתמודד עם סיטואציה של אירוע תחרותי, ובעיקר החשש מכישלון, גורמים לכך שספורטאי סבולת רבים מפגינים בתחרות יכולת חלשה בהשוואה ליכולת באימונים. הרגשות "מערבבים" קצת את הראש, פוגעים בקור הרוח, ובעיקר פוגעים ביכולת לחשוב בצורה שקולה.

מי שלא יתמודד עם ארועים תחרותיים, יהיה פחות לתחרות השיא שלו | צילום: באדיבות איגוד הטריאתלון

היכולת להתנהל טוב בתוך סיטואציה תחרותית, והיכולת לקבל החלטות טובות במהלך התחרות, הן משהו נרכש ולא רק מולד. אפשר להשתפר בזה. בשביל להשתפר בזה צריך לתרגל. ואז לתחקר את התחרות ולבחון את הדברים הטובים והפחות טובים שעשית בה. בתחרות הבאה מנסים ליישם את הלקחים ולהתנהל טוב יותר. לשמר את הדברים הטובים שעשית ולשנות את הגרועים. ככה לומדים. מתחרות לתחרות ומעונה לעונה. זה "הניסיון" שכולם מדברים עליו. בדיוק כמו הניסיון במשא ומתן בעסקים או בפרזנטציה בעבודה. ככל שאתה עושה יותר, ככל שאתה מתחקר ומפיק לקחים – כך המיומנות שלך משתפרת.

בציניות אני תמיד אומר שכשאתה מתחרה הרבה אתה מעלה את הסיכוי שתשלם את המס השנתי שלך לאל המרכזי בדת הסבולת-"אל מזג האוויר", בתחרות פחות חשובה עבורך. ואז אולי הוא "ירגיש" שאתה פטור ממזג אוויר גרוע בתחרות המרכזית שלך ויסדר לך 12 מעלות, עם עננות מלאה, בלי גשם ובלי רוח. לעומת זאת אם לא שילמת את המס השנתי שלך לאל הזה יש סיכוי שהוא יבוא לגבות אותו בטבריה או בישראמן.

מדרג תחרויות עונתי 
במינון ובגישה הנכונה תחרויות יכולות להיות אימון מצוין לקראת התחרות המרכזית. לקראת כל עונה אנחנו מחלקים את התחרויות לשלוש דרגות חשיבות. תחרות A היא התחרות המרכזית של העונה. הכל מכוון אליה והכל סביבה. למשל איש הברזל/אולטרה מרתון/אפיק ישראל. תחרויות מדרגת חשיבות B  הן תחרויות ההכנה. חצי מרתון למרתוניסט, מרתון לאולטרה, חצי איש ברזל לקראת איירונמן כלשהו, וכדומה. אלו תחרויות שמשמשות גם כהכנה גופנית לתחרות A  וגם כחזרה גנרלית מבחינת התנהלות, ציוד, ביגוד, ותזונה. אפשר לעשות אותן בעצימות גבוהה ואפשר אפילו לתרגל את העצימות הרלוונטית של תחרות A. ספורטאי סבולת חובב יכול לעשות בעונה 3-4 תחרויות כאלו. מקצוענים אפילו יותר. תחרויות מדרגת חשיבות C  מהוות "אימון עם מספר חזה" לכל דבר ועניין. בלי דרמות. קמים בבוקר ובמקום לנסוע לאימון נוסעים לתחרות. ככה. פשוט פשוט. אין בעיה לעשות 8-10 תחרויות כאלו בעונה. לקראת תחרויות מדרגת חשיבות A/B  מורידים עומס בהתאם. לקראת תחרויות C  ממש לא. להפך. לפעמים עושים אותן תחת עומס גבוה בכוונה.

יום לפני טריאתלון עכו (אולימפי-תחרות C  עבור אנשי ברזל בדרך כלל) האחרון אירנה מאזין, ניר מנחם, ואנוכי עשינו אימון נג"ש אינטנסיבי של 140 ק"מ בהקפות גבעת עדה. למה? למה לא? ניר התכונן להוואי, אירנה לאיירונמן ברצלונה, ואני לאפיק ישראל. שלושתנו היינו צריכים רכיבות ארוכות ברגליים אבל זה לא מנע מאיתנו להתייצב על קו הזינוק בעכו למחרת. שלושתנו היינו קצת עייפים מהאימון ביום הקודם. שלושתנו סבלנו בריצה בתחרות. אבל שמחנו שלא פגענו בשבוע האימונים שלנו. ושמחנו לגלות שלמרות העומס הגוף ידע להוציא מעצמו יותר ממה ששערנו שהוא יצליח.

אימון עם מספר חזה 
היכולת לבוא להתחרות במצב "לא אופטימלי" היא שלב התפתחותי הכרחי בהתבגרות של כל ספורטאי סבולת. השלב שבו אתה "משתחרר מהאגו" ומפסיק לתת לו לנהל אותך. מבחינתי מי שעדיין לא מסוגל לעשות את זה נמצא בשלב התפתחותי מוקדם יחסית, והסיכוי שלו להצליח בתחרויות סבולת ארוכות משמעותיות הוא מאוד מוגבל. חייבים לעבור את השלב האינפנטילי הזה (מלשון INFANT). מה אכפת לי שמישהו שאני רץ טוב ממנו הגיע לפני? מה אכפת לי שהשכן מהדלת ממול עשה תוצאה טובה משלי בתחרות מדרגת חשיבות C? האם זאת תחרות המטרה שלי? ממש לא. זה היה בסך הכל "אימון עם מספר חזה".

מה אכפת לי שהגיעו לפני? זה בסךהכל אימון | צילום: רונן טופלברג

התחרות היא בית הספר הכי טוב שאני יכול לבקש כספורטאי סבולת. אבל אני לא יכול להיות בכושר כל השנה ואני לא יכול לעשות 20 פעם טייפר. אחרת מתי אספיק להתאמן?

בחירת תחרויות הכנה 
השאיפה הנה שתחרויות ההכנה המרכזיות מדרגת חשיבות B  יהיו בעלות אופי דומה לתחרות החשובה ביותר של העונה – תחרות A. המטרה היא שהחזרה הגנרלית תהיה דומה עד כמה שניתן להופעה עצמה מבחינת כמה שיותר פרמטרים. בעיקר תנאים ומסלול. כך שאתה יכול לבחון את תכנית התחרות שלך, את הציוד, הביגוד, התזונה, ולבדוק את מצבך הנוכחי מבחינת כושר.

אבל לדעתי חלק מהתחרויות מדרגת חשיבות C  יכולות, ואפילו צריכות, להיות שונות מאוד מתחרות A. גם כדי לגוון קצת מבחינה מנטלית. גם כעוד דרך לעבוד על החולשות שלך, וגם כדי להרחיב את מעגל היכולות שלך כספורטאי. השנה למשל התחרתי בשני חצאי מרתון, שני מירוצי אופניים בני שלושה שלבים (אחד בכביש ואחד בשטח), שני חצאי איש הברזל, מרתון אופני הרים, טריאתלון אולימפי, מירוץ 15 ק"מ, ומירוץ שליחים אחד. אירועים שונים מאוד זה מזה.

זיקית סבולת 
אני משתתף בסוגים שונים של תחרויות כי חשוב לי לשים את עצמי בהרבה סיטואציות תחרותיות מאוד שונות ומגוונות. להיות בשליטה ולהיות קצת בחוסר שליטה. להיות במקום שבו אני חזק יחסית ולהיות במקום שבו אני חלש. להיות באזור הנוחות שלי ולהיות מחוצה לו. לחוות חוויות של הצלחה אבל גם של כישלון. ללמוד להתמודד פיזיולוגית ומנטלית. להפוך את עצמי קצת לסוג של "זיקית סבולת" שיודעת להסתגל ולהתאים את עצמה לכל תחרות. לא משנה מה אופי התחרות, מה המרחק, מהם התנאים, ומהו המסלול.