לקריאת טור מס' 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 | טור 07 | טור 08 | טור 09 | טור 10

ביום שישי האחרון השתתפתי במרתון טבריה. החלטתי להשתתף במרתון גם כי אני אוהב להשתתף באירועי סבולת מאורגנים וגם כי חשבתי שזאת תהיה עוד ריצת אימון ארוכה לקראת הישראמן. אמנם נפצעתי בכתף מאז, אבל לא ראיתי סיבה לשנות את התכנית המקורית שלי לרוץ את המרתון רגוע. אני בדרך כלל לא בהכרח חסיד גדול של מרתון לפני איש הברזל. בטח לא מרתון חזק בעיתוי כל כך קרוב לתחרות. אפשר לרוץ מרתון חזק בהכנה. אבל לפחות 4-5 חודשים לפני התחרות.

"מרתון חזק זו תחרות יותר קשה מאיש ברזל ובטח מאולטרה". מרתון טבריה 2015 | צילום: עופר ביידה

המתאם בין ריצת מרתון "נקי" למרתון "מלוכלך"
באופן כללי הקורלציה בין ריצת מרתון "נקי" לבין מרתון "מלוכלך" באיש הברזל קיימת. אבל היא מוגבלת יחסית. רצים טובים נוטים לרוץ מהר יותר גם באיש הברזל. אבל לא תמיד ביחס ישר. הרבה תלוי בעצימות הרכיבה, בתזונה על האופניים, ובאימוני הרכיבה והריצה שקדמו לאיש ברזל.

ריצה "טובה" באיש הברזל הינה ריצה שבה הספורטאי נשאר בתחום 15% פער מהתוצאה שלו במרתון נקי בכושר זהה, כלומר אם באותו יום נתון הוא היה מוזנק למרתון נקי במקום איש הברזל. בואו נניח לצורך הדיון, שמישהו עושה מרתון נקי בתוצאה של 4 שעות, כלומר 240 דקות. 15% פער זה 36 דקות. כלומר באיש הברזל ספורטאי כזה אמור לסיים את המרתון בתוצאה של עד 4:36. לא פשוט בכלל לביצוע.

בהכנה למרתון נקי נהוג לעשות לפחות 5-6 ריצות של 30-32 ק"מ וצפונה. בהכנה לאיש הברזל זה יותר מורכב. גם מבחינת זמן וגם מבחינת העומס הכללי וסכנת הפציעות. ההמלצות של מרבית המאמנים המובילים בעולם מדברות על ריצות של עד 2:30 שעות. לספורטאי מהיר זה מספיק בכדי לייצר קילומטראז' של 30-32 ק"מ אבל למרבית האנשים זה לא. בעיה.

בכל מקרה יוצא שכמות הקילומטרים של ריצה בתוך תחום האי ודאות באיש הברזל היא גדולה מאוד. כשאתה לא חוצה את קו 30 הקילומטרים באימונים, נשארים לך 12 ק"מ של ריצה אל הלא נודע. לא סתם מתישהו מתחיל המצעד ויש יותר אנשים שהולכים מאשר כאלה שעדיין רצים.

לרוץ 42.2 ק"מ שלושה שבועות לפני הישראמן זה משחק קצת מסוכן. בוודאי לא משהו שמתאים לכל אחד. לשחות את המרחק המלא של 3.8 ק"מ ואפילו מעבר, זה אימון די שגרתי מבחינתי. לרכוב 180 זה גם משהו שאני בדרך כלל עושה מספר פעמים לפני התחרות (דווקא הפעם בגלל ההחלטה המאוחרת והפציעה-לא יצא לי לשחות ולרכוב ארוך). אבל רק בריצה אני נזהר מהמרחקים האלה באימונים. האימפקט של ריצה ארוכה הוא הרבה יותר משמעותי מאשר של שחייה/רכיבה ארוכה. הוא עלול לפגוע ברצף האימונים למשך מספר ימים, וגרוע מכך, הוא עלול להעלות את הסיכון בפציעת עומס.

אז איך כן רצים מרתון לפני איש ברזל?
מכל הסיבות האלו התייצבתי על קו הזינוק כמתוכנן אבל בזהירות הרצויה. באופן כללי הייתי בתוך שבוע קל יחסית. התאוששות ממחנה האימונים. שלושה ימים לפני המרתון רצתי 15 ק"מ קל ועשיתי עיסוי כמו בכל יום שלישי. יומיים לפני המרתון עשיתי אימון טריינר די אינטנסיבי של שעתיים וכך גם למחרת. שני האימונים האלה שמו קצת עומס על הרגליים מצד אחד. אבל מצד שני הם העלו את טונוס השרירים והרגשתי שזה עדיף מאשר לבוא "רפוי".

ארז רווה קישט לי הברכיים בקצת טייפינג כדי להוריד מהן עומס (אצטרך אותן בירידה בריצה בישראמן). בחרתי לנעול למרתון את דגם GRAVITY  של ניוטון, כי יש להן קצת יותר תמיכה ושיכוך בהשוואה לדגמים המהירים והקלים שאני משתמש בהם בדרך כלל. למרות שלא היה קר כפי שהחזאים הזהירו, בחרתי לרוץ בבגדים ארוכים ובעיקר בטייץ ארוך בכדי לשמור על חום הגוף. גם אם יהיה לי קצת פחות נוח בקילומטרים האחרונים. כלומר מצד אחד הלכתי על משהו יומרני יחסית (מרתון שלושה שבועות לפני איש הברזל). אבל מצד שני נערכתי בהתאם והתייחסתי לכל פרט ברצינות הראויה.

אבל הדבר הכי חשוב מבחינתי היה להתייחס לזה כמו אימון לכל דבר. לרוץ "קל". להתבסס על תחושת מאמץ ודופק ולא על הקצב. הרבה אנשים מתקשים לבוא לתחרות ולהשתמש בה כאימון. האגו הורג אותם. הם מעדיפים להתאמן לבד או לבוא לתחרות ולתת הכל. קשה להם עם התחושה שהם לא יעשו תוצאה ו/או מיקום שמשקף את היכולת שלהם. אני מסתכל על זה בדיוק הפוך. מישהו ארגן לי אימון בתנאים אופטימליים. אווירה, קהל, כביש סגור, תחנות תזונה, מה רע? במקום להיות עצבני בבוקר התחרות אני נהנה מכל רגע.

אחרי תדריך קבוצתי קצר של אריאל רוזנפלד יצאתי לחימום עם מתן כסיף, אסף סלע, וארז פאלק. מתישהו שחררתי אותם כי הרגשתי שקצב החימום שלהם מהיר מקצב התחרות שלי. נעמדתי על קו הזינוק במיקום ריאלי ופגשתי את ירדן הר לב שרצה את המרתון הראשון שלה. לא דיברנו על שום דבר שקשור בקצב או בזמנים. פשוט זינקנו ורצנו ביחד. שנינו ידענו שבתנאים מסוימים יש מצב שנרוץ 42.2 ק"מ כתף אל כתף.

ליאור ליאור זך-מאור עם ירדן הר לב. מרתון טבריה | צילום: טלי שיינברג

זרמנו מקילומטר לקילומטר ולאט לאט נוצרה מאחורינו דבוקה מכובדת שמנתה 10-15 רצים בקטעים מסוימים. לרגע חששתי שאולי בגלל הביגוד הקבוצתי הזהה שלנו הם חושבים בטעות שאנחנו פייסרים של 3:15 או 3:30. באזור קילומטר 16 התחלנו לראות את המובילים בדרכם חזרה ואחר כך גם את הישראלים המהירים בטפטוף. הסבל ניכר על פניהם ונזכרתי למה אני חושב שמרתון חזק זאת תחרות יותר קשה מאיש הברזל ובטח ובטח מאולטרה.

הרגשתי מצוין והדופק היה בגבול זון 1-2. רק קריאות העידוד של רפי פרחי בדרך הקפיצו לי את הלב מדי פעם. לחצי המרחק הגענו בזמן של 1:42:32. כלומר קצב משוער של 3:25 לסיום. אחרי הפרסה רבים מחברי הדבוקה הבלתי רשמית שלנו בחרו להגביר ויצאו קדימה. אמרתי לירדן שיש לי תחושה שעוד ניפגש. המשכנו בקצב שלנו ובאזור צמח חשבתי לעצמי שעד עכשיו ממש נהניתי וחבל שאי אפשר לסיים את הדבר הזה כאן. העליה לאוהלו היא תמיד טריקית. לא משנה אם אתה רץ חזק או לא. שחררנו ונתנו לקצב לרדת מבלי להילחם. להעיף את הדופק לשמיים בשביל להרוויח כמה שניות זה לא חכם.

בקילומטר 35 בערך הסתכלתי על ירדן והיא נראתה לי בשליטה מוחלטת. ידעתי שיש לה רגליים להגביר טיפה בהדרגה וזה מה שעשינו. שוב, מבלי לדבר על זה ולתאם. פשוט זרמנו. יאללה טבריה כבר נראית באופק. המרתון הוא היסטוריה. רק צריך להגיע לקו הסיום. בקילומטר 40 אמרתי לירדן באנגלית: "Now you fight”" ופתחתי צעדים. די, שתסבול קצת. מה זה מרתון בלי לסבול בסוף? זה לא נחשב. היא חפרה יפה וחפרה בשקט.

100 מטרים לסוף נתתי לה ד'אחלה קטנה על הגב ואמרתי לה: "יאללה לכי קדימה, זה שלך". האטתי והמתנתי שהיא תחצה את קו הסיום לבד. השעון נעצר על 3:23. נגטיב ספליט חביב של 2 דקות. נגמר. היה אחלה אימון. נותרו עוד 21 ימים עד המרתון הבא, בשאיפה. הלוואי וארגיש ככה גם בסופו…