לקריאת טור מס' 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 | טור 07 | טור 08 | טור 09 | טור 10

בשבוע שעבר ישבתי כהרגלי עם כמה ספורטאי סבולת לקפה "פוסט אימון" בארומה. כשקמנו ללכת הדבר הכי בולט היו השוקולדים שמקבלים עם השתיה החמה ברשת הזאת ונשארו מיותמים על השולחן. השוקולד שמקבלים עם השתיה החמה בארומה הוא נושא למחקר מעניין בעיני. סוג של "מבחן" תזונה לספורטאי סבולת. הטבעונים לא אוכלים אותו כי יש בו חלב. הקדמונים לא אוכלים אותו כי יש בו סוכר. הדיאטטים לא אוכלים אותו כי הוא משמין. וכל שאר ספורטאי הסבולת לא אוכלים אותו כי אולי מישהו שהם מכירים יראה אותם.

מבחן תזונה לספורטאי סבולת. שוקולד | צילום: thinkstock

שורה תחתונה, נוצר מצב שבו "ספורטאי סבולת רציני לא אמור לאכול שוקולד". מן מוסכמה כזאת שחולשת כמעט על כל אסכולות התזונה שפשטו בנו בשנים האחרונות. וכמובן שגם אלה שלא דבקו באף אחת מהן מתיישרים עם "מדיניות אפס שוקולד" בהכנעה. מי רוצה להסתבך ולקרוא תיגר על נורמה חברתית-תרבותית? אם אף אחד מחבריי לשולחן לא נוגע בשוקולד מי אני שאסתכל עליו בכלל? מה יחשבו עליי? מה יגידו?
כמעט תמיד אני אוכל את השוקולד הזה. לפעמים בביס אחד ולפעמים בחלקים. בקיץ הוא נמס מהר. אבל בחורף אני מעדיף לקחת אותו ולשים באוטו למצבי "חירום" כשאהיה חייב משהו מתוק ולא תהיה אף פיצוציה בטווח סביר. אני אוהב מתוק ואוהב שוקולד. אחת מהנאות החיים שלי. הכי אני אוהב את השוקולד הבלגי שמגיע בצורת צדפות וסוסוני ים בגוונים של חום ולבן. אבל גם מילקה או קדבורי לוקח. וכשאין ברירה אז גם השוקולד של ארומה.

גזרות תזונה 
ניסיתי בעבר להפסיק לאכול שוקולד ולהפסיק לאכול מתוק וסוכר באופן כללי. ניסיתי. גזרתי על עצמי גם גזרות תזונה אחרות. גזרות שגזרתי על עצמי כי חשבתי שהן יהפכו אותי לאדם בריא יותר וספורטאי טוב יותר. את כולן למעט אחת (שתכף נעסוק בה) הסרתי מתישהו אחרי מספר שבועות או מספר חודשים. הסרתי אותן כי הרגשתי שהן לא עושות לי טוב במספר מישורים.

המישור הראשון הוא הפיזיולוגי. נכון שאי אפשר למדוד "בריאות" לאורך שבועות או חודשים אלא רק לאורך שנים. ובכל זאת, לא הרגשתי שמשהו בגוף שלי השתנה משמעותית או השתפר. לא מבחינת אנרגיה והתאוששות, לא מבחינת עמידות למחלות ופציעות, ולא מבחינת הביצועים הספורטיביים עצמם.

המישור השני הוא הפרקטי. החיים תחת גזרות הופכים להיות יותר מורכבים מבחינה טכנית. לך ולסובבים אותך. וזה לא משנה אם אתה מחליט להימנע ממזון כלשהו או מחליט לאכול רק מזון מסוים מהיום והלאה. ברור שיש פתרונות ואפשר להסתדר. אבל להגיד שאין צורך לתכנן ולהתכונן לכל ארוחה, אירוח, או נסיעה, זה להתכחש לעובדות.

מי שמאמץ פילוסופית תזונה מסוימת, בדרך כלל שומר על משקל גוף תקין | צילום: thinkstock

המישור השלישי הוא הרגשי. במידה מסוימת "נוח" לי לחיות תחת גזרות. זה זורק אותי בדיוק למקום האובססיבי והפרפקציוניסטי שאני כל כך אוהב. בשלב מסוים הגזרה הופכת לפעמים לסוג של אתגר אישי, כמעט כמו האתגרים בספורט עצמו.

אני חושב שאנשים שגוזרים על עצמם גזרה כלשהי, ומאמצים פילוסופיית תזונה מסוימת, בדרך כלל באמת מצליחים להגיע ו/או לשמור על משקל תקין, טוב יותר מכאלה שלא. הם מדווחים גם על שיפור בתחושה ושיפור בביצועים הספורטיביים ובהתאוששות. אני מאמין להם. העניין הוא שאני מאמין גם לצמחונים, גם לקדמונים (תזונה פליאוליתית) וגם לטבעונים. אבל איך זה יכול להיות? הרי מדובר באסכולות די סותרות ומנוגדות? נכון. אבל זה בכלל לא העניין. טיב האסכולה הוא לדעתי הרבה פחות קריטי מעצם האימוץ שלה.

הדבר הכי משמעותי לדעתי באימוץ אסכולת תזונה צמחונית/קדמונית/טבעונית הוא לא במה אתה אוכל אלא קודם כל במה אתה כבר לא אוכל. או לפחות במה עשית הפחתה משמעותית. ברגע שמישהו מאמץ אסכולת תזונה מסוימת הדבר הכי בולט הנו שהוא מתחיל לשים לב פתאום מה הוא מכניס לפה. וזה גורם לו להכניס לפה פחות מזונות שנחשבים (בצדק או שלא) גרועים ומזיקים. מספיק שהוא עושה את זה וכבר צפוי שנראה שינוי במשקל ובתחושה. וזה עוד לפני שהכנסנו נבטוט או כבד אחד לפה.

תזונה נטולת גלוטן 
כתבתי בכותרת שאני אוכל כמעט הכל. לא במקרה. הדבר היחיד שאני לא אוכל (כמעט) הוא גלוטן. אין לי צליאק. בדקתי. אבל לאשתי יש וכפי שמתברר בימים אלה אז כנראה שגם לבת הגדולה שלי. הפסקתי לאכול גלוטן לפני 8 שנים בערך. לאשתי גילו צליאק כשגרנו באוסטרליה ומיד הבנתי שאם לא אצטרף אליה לתזונה נטולת גלוטן היא לא תחזיק מעמד יותר מחודש. מאז אני לא אוכל גלוטן. למעט פעם בשנה בערך כשאנחנו מכריזים על יום גלוטן. בדרך כלל זה קורה כשאני מרגיש צורך לפצות את עצמי ולהתפנק אחרי תחרות ממש קשה.

"מתפנק" בגלוטן רק פעם בשנה. ליאור זך מאור | צילום: צלמי שוונג

בהתחלה זה היה קצת מורכב ומסובך לחיות ללא גלוטן. אבל מאז גם למדנו מה לאכול וכיצד להתארגן מחוץ לבית, וגם המודעות לנושא מאוד עלתה וזמינות המזון נטול גלוטן גדלה משמעותית. למעט העלויות הגבוהות לדבוק בתזונה נטולת גלוטן זה כבר ממש לא דרמה גדולה בימינו.

לאכול הכל, במידה 
אבל חוץ מגלוטן אני אוכל הכל. כן הכל. ממש הכל. כולל דברים שאני מניח שחלק מהקוראים בטח נמנעים מהם ויזדעזעו לקרוא שאני ניזון מהם כמו בשר, חלב, וסוכר לבן. לאכול הכל לדעתי במידה מסוימת זה אפילו יותר קשה מלהימנע מזה. כולנו מכירים את מה שקורה לפעמים כשאנחנו פותחים חפיסת שוקולד איכותי מבלגיה, קממבר טובה מהולנד, או בילטונג דרום אפריקאי מיובש במידה הנכונה. אתה יודע איך זה מתחיל אבל לא בטוח שאתה יודע איך זה נגמר. בעצם די ברור איך זה יגמר. זה יגמר בזה שתרד על כל החבילה.

עם השנים למדתי שבמקום להימנע מדברים מסוימים, אני מעדיף לשלוט בעצמי ולווסת את הכמויות. אפשר לאכול רק שורה מהשוקולד, פרוסת גבינה, וחופן בילטונג (לא הכל ביחד כמובן…). לא חייבים לחסל הכל במכה. ההתמודדות היא לא פשוטה. קשה יותר לדעתי מאשר פשוט להימנע. אבל אני מעדיף לחיות חיים מאוזנים וליהנות לפעמים גם מדברים שנחשבים פחות בריאים.

וכן, יש מצב שזה פוגע בביצועים הספורטיביים שלי. ייתכן ואם הייתי חי כמו נזיר ושוקל כל גרם של מזון שאני מכניס לפה הייתי מסיים את המרתון או האיירונמן שתי דקות יותר מהר. אחלה. אני חי עם ההחלטה שלי והמשמעויות שלה בשלום. אני לא מקצוען. אני לא מתפרנס מהשתי דקות האלה ואני גם ככה מקריב לא מעט. לא צריך ללכת לקיצוניות מוגזמת גם בתזונה.

תזונה טיפוסית 
אז איך נראית התזונה שלי ביום טיפוסי לדוגמה?

לפנות בוקר: שתיה-מים חמים+זנגביל+לימון סחוט+דבש או מיץ סלק תפוח

אימון שחיה/רכיבה/ריצה: משקה התאוששות: מים+אבקת חלבון+ספירולינה קפואה

ארוחת בוקר: יוגורט 5% מחלב כבשים/עיזים+גרנולה ללא גלוטן+ זרעי צ'יה

בוהוריים: פירות/לחמניה ללא גלוטן עם גבינת עיזים ופסטו

ארוחת צהריים: אורז לבן+בשר בקר לא רזה

אחר צהריים: פירות/לחמניה ללא גלוטן עם חומוס וטחינה לא תעשייתיים/פרוסת עוגה ללא גלוטן

ארוחת ערב: ביצים עם שמן קוקוס, סלט עם שמן זית, לחם ללא גלוטן

הערות:

אני לא סופר קלוריות

אני אוכל יחסית הרבה שומנים

בתקופות שבהן אני מתאמן פחות אני אוכל פחות, ובעיקר מפחית את כמות הפחמימות בדיאטה שלי.

תרבות הרזון 
כמו אצל ספורטאי סבולת רבים אחרים שאני מכיר, גם אצלי הרזון הפך פעם קצת מאמצעי למטרה. הייתי "עבד" של המשקל במקלחת. נשקלתי כל יום. אפילו פעמיים. ניסיתי לרדת במשקל כי בטעות הנחתי שהמשוואה של: "ככל שאהיה יותר רזה-אהיה ספורטאי יותר טוב" נכונה. והיא לא. יש איזשהו גבול שממנו והלאה לרדת במשקל רק עושה לך נזק. אתה נחלש מיקרו ומאקרו. הופך לסוג של עלה נידף שלא מסוגל לסיים אימון וכל הזמן חולה. לא להיט.

לכל אחד יש מבנה גוף ייחודי והמספר על המשקל לא מספר את כל הסיפור. אני בן אדם בממדים יחסית גדולים ואי אפשר מצד אחד ליהנות מהכתפיים הרחבות בשחייה, ומצד שני לצפות שלא תהיה לזה משמעות על המשקל במקלחת. על היקפים ואחוזי שומן עוד אפשר להתווכח. אבל גם שם יש איזשהו רף שמתחתיו זה מועיל רק לאגו ומזיק לביצועים. במיוחד במרחקים ארוכים. התחרות היא לא מי הכי רזה. התחרות היא מי שוחה+רוכב+רץ את המרחק בזמן הקצר ביותר.

אם מסתכלים למשל על המבנה של הגברים שניצחו את אליפות העולם באיש הברזל בעשור האחרון מגלים שכולם בעלי מבנה "חזק" יותר מאשר "רזה". בטריאתלון מרחקים ארוכים הגוף חייב להיות מאוד חסון ועמיד. לשחות, לרכוב, ולרוץ במשך יום שלם זאת משימה שוחקת ומי שרזה וחלש מתקשה לסיים אותה.