לקריאת טור מס' 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 | טור 07 | טור 08 | טור 09 | טור 10| טור 11 

נוסע מתמיד
ביום שני בשבוע שעבר יצאתי מנופית בנסיעה בשעות אחר הצהריים. בכניסה ליישוב עמד בחור לא מוכר עם בגדי ריצה ותיק ריצה על הגב וניסה לתפוס טרמפים לכיוון טבעון. מבלי לחשוב הרבה עצרתי לידו ופתחתי את החלון בכדי לשאול לאן הוא צריך להגיע. עצרתי כי רציתי לעזור לו ועצרתי כי סיקרן אותי לדעת מי זה הבחור הלא מוכר שנראה כמו רץ רציני ומסתובב ביישוב. אחרי שעלה לרכב הוא סיפר לי שהגיע בריצה מרמת ישי כדי לשחות בברכה בנופית.

"כן, גם הוא בעניין של ספורט". ליאור זך-מאור | צילום: צלמי שוונג

הוא הסתכל על הגרמין 920 שהיה מונח על הדשבורד ואמר: "אני רואה שגם אתה בעניין ספורט". עניתי לו שאכן כך, שאני ספורטאי סבולת ושאני שוחה, רוכב, ורץ. הוא שאל האם עונת הטריאתלונים הסתיימה ועניתי לו שבעיקרון כן אבל בשבוע הבא יתקיים הישראמן. הוא שאל אם אני משתתף והשבתי בחיוב. "בהצלחה" הוא אמר לפני שירד מהרכב. "בהצלחה".

המשכתי בנסיעה לבד וחשבתי על השיחה המוזרה שלנו. אה כן, בשבוע הבא הישראמן. אה כן, אני משתתף. אה כן, אני הולך לשחות 3.8 ק"מ, לרכוב 180 בהרי אילת, ולרוץ מרתון במסלול הכי נושך רגליים שאני מכיר. אה כן, זה יהיה יום ארוך וקשה במשרד כמו תמיד. אה כן, אני הולך לפגוש בשדים שלי ולדבר עם אלוהים שירחם עליי. אה כן, אני ברשימת הפייבוריטים הישראלים של מארגני התחרות וחרושת ההימורים בעיצומה. גם אם לא משתפים אותי. אני שומע.

העולם שייך לצעירים-אבל קודם שירוויחו אותו
העובדה שאני ברשימת הפייבוריטים הישראלים במקצה המלא קצת משמחת אותי וקצת מעציבה. מצד אחד זאת מחמאה וזה תמיד קצת מלטף את האגו. מודה. מצד שני בנובמבר האחרון חגגתי 41 ואני באמת ובתמים שהעתיד שלי כספורטאי הישגי ותחרותי נמצא כבר קצת מאחורי. הדור שלי בסצנת הברזל העולמית כבר בדרך למטה או אפילו בדרך החוצה. בתוך שנתיים-שלוש הם הפכו משליטי התחרויות הבלתי מעורערים לכמעט לא רלוונטיים יותר. ניקח כדוגמה את קריס לייטו, קמרון בראון, כריס מקורמיק, ואפילו קרייג אלכסנדר. עד שנת 2011 כולם היו ספורטאי על שניצחו כל דבר שנרשמו אליו. עכשיו, שלוש-ארבע שנים מאוחר יותר, כולם מקימים קבוצות ומנהלים מחנות אימונים. הביולוגיה עשתה את שלה והדור הצעיר פשוט דחק אותם החוצה בכח. אלה החיים וצריך לקבל את זה.

לצערי בארץ זה לא קורה מספיק. למעט שניים-שלושה חבר'ה צעירים שמראים לדור שלי את הגב בכל הזדמנות. זאת הסיבה שאני קצת "עצוב" לגלות את שמי ברשימת הפייבוריטים. כמאמן אני מנסה לפתח את  צעירי הברזל, ואם יש כל כך מעט בטופ-כנראה שגם לי יש חלק בזה. בנשים המצב אפילו יותר גרוע. אין כמעט דור צעיר דומיננטי.

אין יותר מדי שינויים בצמרת | צילום: אסף לאון, ZONE 3

אבל העובדה שלפני כמה שנים הבטחתי לעצמי שבגיל 40 אפסיק לריב עם "הילדים", לא הולכת להיות רלוונטית על קו הזינוק. אני מכיר את עצמי. בכל מה שתלוי בי, אני מבטיח להשתדל לא לעשות להם חיים קלים. רוצים להגיע לפניי לקו הסיום? אחלה. אני הראשון שיפרגן להם. מכל הלב. אבל קודם שיסבלו קצת. העולם שייך לצעירים. אבל שירוויחו אותו. זה נכון. קיבלתי את ההחלטה להשתתף רק בנובמבר ובדצמבר שברתי את עצם הבריח. לא מעניין ולא רלוונטי. בתחרות, ביום הנתון, הכל פתוח והכל יכול לקרות. אני מתכוון להתחרות הכי טוב שאני יכול ולנסות להצדיק את מספר החזה (4) הנמוך שקיבלתי.

אני מתרגש
עונת הברזל שלנו מחולקת לשניים. הישראמן בחורף והאיירונמנים באירופה בקיץ. אני מתרגש כשאני מהצד ואני מתרגש כשאני משתתף בעצמי. בעיני זה קודם כל חלק מהכיף. הכיף של להיות במשך 4 ימים במסיבת הנרקסיזם הטובה בארץ. ועוד מבלי שזה ייראה רע וייחשב סטייה. אני מתרגש כי לא משנה כמה פעמים הייתי בתחרות הזאת וכמה אני מכיר אותה, זה תמיד מרגיש קצת כמו הליכה אל הלא נודע. אני מתרגש בגלל הציפייה והסקרנות לראות מה יהיה ואיך תתפתח התחרות במקצה שלי.

התרגשות היא לא דבר רע. ממש לא. לבוא לתחרות רדום ואדיש זה כמעט לא אנושי וכנראה גם לא מאוד יעיל. לפני עשור ההתרגשות הזאת הלחיצה אותי. היום כבר כמעט שלא. למדתי שהיא חלק מתהליך ההכנה שלי לתחרות ולמדתי לא לנסות למנוע אותה. למדתי לזרום ולמדתי לנסות אפילו למנף אותה לאנרגיות גבוהות לקראת היום הארוך על המסלול. אני אוהב את שבוע התחרות. לפגוש את כולם באילת. צ'אי מסורתי בארומה. קצת קניות באקספו כי חייבים משהו חדש מדי פעם. תדריכים, טקסים, אימוני חידוד על המסלול, מסדר ציוד פרוס על המיטה. מה רע? אחלה תחביב מצאנו לנו.

מדדי ההצלחה האישיים שלי לתחרות
להתחרות טוב. לשים את "מה שאני שווה" על המסלול. בשחייה, רכיבה, וריצה נכון לכושר הנוכחי. להרגיש את האווירה, את העידוד הקבוצתי ולהצליח אפילו להנות קצת בתוך כל הסבל המזוכך הזה. לחצות את קו הסיום יד ביד עם אדר ומואה, שתי הבנות שלי. למצוא כוחות לחזור לקו הסיום לקבל את פני המסיימים האחרונים במקצה המלא-בלי קשר לתוצאה שלי.

חג ישראמן נגב 2015 שמח לכולם. נתראה באילת.