תורם או פוגם? תחקיר שוונג יצא ובדק מדוע נשים מרגישות פחות בנוח בתחרויות שיש בהן גם גברים והאם בכלל יש הצדקה לקיום אירועי ספורט נפרדים לנשים. כתבה ראשונה מתוך שתיים
מאת:אביטל הירש
> לחלק השני של הכתבה "אין כניסה לגברים: האם לנשים יש אתגרים שונים בתחרויות?"
מספר האנשים העוסקים בספורט פנאי עולה בהתמדה בשנים האחרונות, ומקומן של הנשים לא נפקד ממגמה זו. נשים מהוות יותר מ-50% מהאוכלוסיה, אבל בישראל אחוז הנשים בקרב העוסקים בספורט תחרותי (מקצועני) מגיע רק ל-20%. גם בתחרויות של ספורטאים חובבים מבחינים בנקל שנשים מהוות מיעוט מבחינה מספרית.
זינוק בטריאתלון הנשים. פחות נשים עומדות על קו הזינוק בתחרויות מעורבות צילום: יוסי רובננקו
בעולם פורחים מרוצים המיועדים לנשים בלבד,
בארץ טריאתלון הנשים מושך אליו מאות רבות של נשים מדי שנה וגם מרוצים אחרים
לנשים זוכים להצלחה גדולה. במקביל, עולות לעתים שאלות כמו מדוע נשים
מרגישות פחות בנוח בתחרויות שיש בהן גם גברים והאם בכלל יש הצדקה לקיום
אירועי ספורט נפרדים לנשים, שאינן מיעוט מבחינה מספרית ולכאורה אין מניעה
שישתתפו באירועי ספורט משותפים לגברים ולנשים.
בארץ טריאתלון הנשים מושך אליו מאות רבות של נשים מדי שנה וגם מרוצים אחרים
לנשים זוכים להצלחה גדולה. במקביל, עולות לעתים שאלות כמו מדוע נשים
מרגישות פחות בנוח בתחרויות שיש בהן גם גברים והאם בכלל יש הצדקה לקיום
אירועי ספורט נפרדים לנשים, שאינן מיעוט מבחינה מספרית ולכאורה אין מניעה
שישתתפו באירועי ספורט משותפים לגברים ולנשים.
שוחחתי עם ארבע נשים שהן גם ספורטאיות חובבות על ההבדלים בין נשים וגברים כשמדובר בספורט, על הצורך באירועים נפרדים לנשים ואיך כל זה מסתדר עם פמיניזם.
האם בשנת 2014 יש עדיין הצדקה לקיום אירועי ספורט נפרדים לנשים?
"העובדה היא שבישראל של 2014, לנשים קשה יותר לעשות ספורט", אומרת יעל סגל, 30, רצה, מתאמנת קונג פו וממנהלות פורום "נשים בספורט". "כבר מגיל צעיר מכווינים אותנו לשחק בבובות ולא בכדורגל, ובגיל ההתבגרות אנחנו לומדות שלהתאמץ, להזיע ולפתח שרירים זה "לא נשי". נשים רבות מרגישות לא בנוח עם העיסוק הספורטיבי, ואחת הדרכים לעודד אותן היא להעניק להן סביבה בטוחה וגם קבוצת השוואה חדשה. למה אני מתכוונת? אם יש אישה שמרגישה לא בנוח כשהיא עושה ספורט, אם היא רואה פתאום 1,000 נשים רצות או רוכבות, היא תרגיש יותר טוב עם עצמה".
מה הכוונה בסביבה בטוחה?
"גברים מתייחסים הרבה פעמים בזלזול לנשים שעוסקות בספורט. לפעמים מספיק מבט אחד בשביל להוריד לך את הביטחון העצמי לרצפה. אבל הרבה פעמים לא מדובר רק על מבט, אלא באין ספור הערות, כמו "את צריכה להוריד 20 קילו", "רצה כמו צפרדע", "מה, את גם רצה כאילו?" ועוד ועוד. את כל אלה נקבל הרבה פחות בסביבה נשית, ובמקום זה נקבל חיבוק, עידוד ופרגון. דברים הקטנים האלה יכולים לגרום להבדל גדול באופן שבו אישה ספורטאית רואה את עצמה ולשפר את בטחונה העצמי".
קשה לשלב נשיות וספורט
האם אתן מרגישות באופן אישי את הקושי לעסוק בספורט כנשים, ויחד עם גברים?
סגל: " אני יכולה לספר על עצמי, שהרבה שנים היה לי קשה לשלב את הנשיות והספורט. משום מה חשבתי שהם מתנגשים. עסקתי בספורט ונהניתי מאד, אבל הרגשתי שאני לא נשית מספיק, לא במראה – עם זרועות שריריות, למשל, ולא בהתנהגות – כשעסקתי בריצה, אומנויות לחימה וכו'. בשלב כלשהו הבנתי שאני אישה מהסוג הספורטיבי, ולא החברה תגדיר לי "איך עושה אישה", אלא אני מגדירה זאת לחברה. "ואז התחלתי להרגיש נוח יותר לרוץ בחוץ, למשל, ולהתמודד עם הערות כמו שציינתי קודם. בהתחלה, מבטים והערות מגברים היו מציקים לי מאד, ולא הרגשתי בנוח לרוץ בפארק, למשל. אבל היום באמת שלא מזיז לי. רק באומנויות לחימה, במיוחד בתרגילי קרקע, אני עדיין מובכת ולא אוהבת לתרגל עם גברים. לכן אני מאד מבינה נשים שלא רוצות להתאמן ליד גברים".
יעל סגל. "הרבה שנים היה לי קשה לשלב ספורט ונשיות" צילום: מור שלזינגר
גם מיכל מיכאלי, 43, טריאתלטית חובבת מדגישה את הנושא של דימוי הגוף. "אני אישית מעדיפה את התחרויות שהן רק לנשים, ולו בגלל התחושה הנהדרת שיש בהן. תחושת העצמה אמיתית – עד כמה שהמילה כבר שחוקה ומבוזה, תחושת "ביחד" של כוח נשי שיכול לעשות כל כך הרבה. אני חושבת שהרבה נשים מעדיפות גם להתאמן לבד, ולו בגלל העובדה שספורט ופעילות ספורטיבית כל כך קשורות בגוף. בדימוי הגוף שלנו, באיך אנחנו נראות כשאנחנו מתאמנות או מתחרות. בנוסף לכל האתגרים שהספורט מייצר בכך שצריך להציב יעדים, לשאוף אליהם ולעבוד קשה כדי להשיג אותם – ההתמודדות עם הקושי של גוף מוסיפה למודעות יתר שלנו, ולכן אני חושבת שלהרבה נשים באמת קל יותר להתאמן בקבוצה פה פחות צריך לדאוג איך זה נראה כשאני בטייטס וביגוד צמוד או בגד ים, פחות צריך להתאמץ להכניס את הבטן. ושוב – בקבוצות נשים בלבד בדרך כלל האווירה הרבה יותר תומכת. את פחות נתקלת בסיטואציות ההזויות שבהן הגברים משווים שיאים, זמנים והישגים, מתפארים גם אם ממש אין במה, וגורמים לחלק מאיתנו להרגיש פחות טובות ופחות ראויות".
"צריך לשמור על איזון"
סגל גורסת שרצוי שרוב האירועים יהיו משותפים ושחלקן יהיו לנשים בלבד, כדי לפתח ולחזק את אלו שקשה להן יותר להשתתף באירועים עם גברים. לעומתה, מיכאלי נחרצת הרבה יותר: "בתור פמיניסטית גאה ופומבית, אני תומכת באירועי נשים בכל סקטור ובכל תחום. אני חושבת שצריך אירועים לנשים בלבד לא רק בספורט, אלא כמעט בכל תחום, וזהו צורך שימשיך ויהיה קיים עד שבאמת יהיה שוויון מלא. כשבתחרויות ספורט ישתתפו אותו מספר של נשים וגברים – לא נצטרך תחרויות לבד. אבל זה לא אומר שלא כדאי יהיה לעשות אותם גם אז".
"למרות שאנחנו אפילו מהוות קצת יותר מחצי האוכלוסיה, נשים הן מיעוט. מיעוט בקבלת החלטות, מיעוט בייצוג הציבורי שלנו ובכלל בנוכחות בחוץ. בכל תחום. ונשים מעדיפות ומרגישות יותר בנוח לבוא למקומות שיש בהן כבר נשים. וזאת דרך מעולה לתת תחושה מחזקת ולהכניס אותן ככה לתחום. ושוב – זה נכון בכל תחום בעיני. אם המטרה היא שיותר נשים יעסקו בספורט, כדרך חיים, כפעילות מחזקת ומתגמלת, כמקום שאת מוצאת כוחות בו, מציבה מטרות ומשיגה אותן ונהנית מאד מהיתרונות שלו – אז צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שיותר נשים תבואנה, וזה אומר גם לעשות אירועים שנוחים להן יותר".
מיכל מיכאלי. "כשבתחרויות ספורט ישתתפו אותו מספר של נשים וגברים – לא נצטרך תחרויות לבד"
נשים פחות תחרותיות
עירית אפוטקר, 39, התחילה לעסוק בספורט לפני כארבע שנים, בעקבות שינוי באורח החיים ותהליך דיאטה משמעותי. כיום היא מתאמנת בצורה קבועה ומשתתפת בתחרויות טריאתלון וריצה. היא מוצאת סיבה נוספת לעובדה שנשים מעדיפות להשתתף בתחרויות שמיועדות לנשים בלבד. " תחרויות נשים מאפשרות "כניסה" קלה יותר לנשים. יש בנשים משהו שחושש מאלמנט התחרותיות, אולי זה האגרסיביות של גברים ואולי החשש שלהן מעצמן. אירועים שמוגדרים "כאירועי נשים" מאפשרים לנשים להתנסות, לחוות, להתאהב ואז להמשיך גם באירועים מעורבים".
סגל מוסיפה: "חשוב לזכור שהרבה פעמים הדרך שעשתה אישה ספורטאית היא שונה מזו שעשה גבר ספורטאי. זאת דרך שהיא פעמים רבות קשה יותר, וראוי "לחגוג" אותה באירועים מיוחדים ונפרדים לנשים".
6.3.2014
אביטל הירש
שוחה לאט, רצה בעצלתיים ורוכבת להנאתה
עורכת משנה ב-Shvoong
