ביוני 2020 סימסתי לעמרי פדהצור מייסד "גמאני רצה" שאני רוצה להצטרף ולהתנדב במיזם. סיימתי התנדבות של שנה בבית חולים פסיכיאטרי והחלטתי להתנדב לתחום הקשור לאהבה שלי – ריצה. מגיל 12 אני מתנדבת בקהילה, כל כך שמחתי על מיזם מרגש זה, עמרי מנגד ביקש שאכתוב על עצמי ועל הריצה עבורי.

לכתבות נוספות בנושא:
נצבע טורקיז: מעל 100 רצות ורצים מנבחרת שלוה למרתון ניו יורק צבעו את פארק הירקון
"אם אתם רוצים לרוץ רחוק, רוצו ביחד!" – על החשיבות של ריצה בקבוצה
הנמל נצבע לבן: עשרות רצו לזכרו של רס"מ ברק משולם

נפתח סוגריים – למי שלא מכיר, "גמאני רצה" הוא מיזם חברתי ארצי של קבוצות ריצה חברתיות קהילתיות ללא עלות, לנשים שמתמודדות או מחלימות מסרטן השד או סרטן נשי אחר (שחלות, רחם וצוואר הרחם). את הקבוצות מובילים מאמנות ומאמני ריצה וכושר מוסמכים מתנדבים בכירים מהשורה הראשונה של אנשי המקצוע בישראל. המיזם אפילו זכה למגן שר הבריאות למתנדבים מצטיינים לשנת 2022.

הפעילות הגופנית בכלל, והריצה בפרט, הוכחה מדעית כתורמת לבריאות לנשים שמתמודדות עם סרטן השד: הן בהפחתה משמעותית של תופעות הלוואי המתלוות לטיפולים הקשים, הן בשמירה על משקל גוף תקין בזמן שחלק מהטיפולים גורמים להשמנה, והן בחיזוק הגוף והנפש. על פי סטטיסטיקה שפורסמה במאמר בכתב העת הבינלאומי לסרטן, מי שהתחילה לרוץ לאחר הגילוי הפחיתה את הסיכון שלה לתמותה מהמחלה ב-95-87 אחוז, כתלות בנפח הריצה היומי הממוצע.

בחזרה לפנייה שלי לעמרי – הכל היה מוכן, הוא כתב לי שהוא מחכה לראות אם תהיה היענות בכרכור, כמה ימים לאחר מכן הוא הודיע לי שלצערו אין מספיק נשים והקבוצה מוקמת בבנימינה ואני לא אקח בה חלק, אך אני המשכתי להיות פעילה לרוץ ולהעלות תכנים לרגל חודש המודעות למלחמה בסרטן, לשתף ולתייג.

שבוע לאחר מכן סיסמתי לעמרי שאמא שלי היקרה ציפור נפשי חלתה בסרטן נדיר. בחרתי להתפלל בריצה, אמרתי לאמא שלי שאני רצה ומתפללת, האמנתי בכל ליבי שננצח, כי כך גם הובטח. אמא שלי מאוד אהבה לצעוד/לרוץ עימי בטבע, בכל פעם הייתה מבקשת לצעוד עימי, חשבתי שאספיק עוד.

כשהיא נפטרה, הקרקע נשמטה לרגליי, בכל יום המשכתי לרוץ, לבכות, לשתף ברשתות. בתום הריצה שבתי שוב אל התהום. באחד הימים בעת ההתמודדות עם האובדן הקשה, סימסתי לעמרי שוב: "עמרי אולי בכל זאת מתאפשר הפעם להתנדב?" אפילו שלחתי לו את ההורוסקופ היומי שבו היה כתוב "שקלו אפשרות להתנדב למען הקהילה". שבת מנוחה והלב שלי ביקש שוב להתמסר לקבוצה. מאז אני שם.

גמאני רצה בנימינה הפך לגמאני רצה פרדס חנה-כרכור-גבעת עדה-קיסריה-זכרון יעקב-בנימינה-חריש. אט אט הקבוצה גדלה למעל 40 נשים, בפעם הראשונה ניצבתי מולן תוהה איך אני שם במקום הזה ,שיתפתי אותן על אובדן אימי, הבנתי עד כמה אני אמנם בקצה השני, אך השליחות שלי נגעה ברבדים הכי עמוקים, הייתי בין רגעי הסבל בתהומות הנשייה.

קרן עמרוסי סמרה עם הרצות ב"גמאני רצה" | צילום: לירן דהאן, באדיבות גמאני רצה

אני מאוד מבינה את התחושות, החרדות, החששות, הכאב. הייתי שם והצלחתי כל כך לחזק, לרוץ איתן, לחגוג איתן. זה לא רק אימון שבועי, זה מעבר לזה. זה במחשבה הלא פוסקת, זה 24/7 איתי. האחת שלא מגיעה, האחת שמתמודדת, האחת שמחלימה, שנייה מתמודדת, ואחת יקרה שנפטרה… כל כך הרבה יחד, ואני זו שזוכה להוביל אותן, לזכות לרוץ איתן, תרתי משמע, אל החיים. אני מלווה אותן במרוצים יד ביד לאחר טיפולים, אני מקשיבה, אני אוהבת אותן כל כך, ההתנדבות הזו היא מהות חיי.

אנחנו זכינו להוביל את הקמפיין החודשי בשנה שעברה, יזמתי מספר אירועים בשיתופי פעולה מדהימים, אני נעזרת באנשים אשר מחברים אותי לארגן להן בכל פעם משהו לשמח. הן במחשבותיי תמיד בכל מקום שאני רוצה טוב אני חושבת איך הן ישתלבו ויהיו.

המשפט שמהדהד בראשי עד היום זה המשפט שאמרו הבנות שאני מאמנת אותן בקבוצה, כאשר אמרתי להן,
"חיים פעם אחת", הן הביטו בי ואמרו "אנו חיים יום יום ומתים פעם אחת", וזהו המוטו שלי לחיים, לחיות את החיים במלואם ולא רק במצב של חולי להגיע לתובנה הזו, אלא לאמץ אותה כדרך חיים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.

אני מעריצה את המתאמנות שלי ומצדיעה להן למרות הקשיים המנטליים הפיזיים הרגשיים – הן בוחרות לרוץ והריצה מהווה עבורן את סימן החיים. אני ממשיכה לבחור בכל יום בחיים מחדש, אני בוחרת בריצה המפיחה בי חיים זו המנטרה שלי ואני מעבירה אותה הלאה בזכות הניצוץ שקיים בעיניי. "גמאני רצה" הוא פרויקט חיי וחלק בלתי נפרד מחיי. מיזם מבורך – אני מודה על הזכות.

קרן עמרוסי סמרה עם הרצות ב"גמאני רצה" | צילום: שרה לין ברנשטיין, באדיבות גמאני רצה

לאחרונה, התלוו אלינו תלמידות לקולנוע כדי כדי לתעד את התהליך (התוצר המרגש נמצא כאן למעלה). אמא של יהב סולימני ,עורכת הסרט, אורית, הייתה חברתי מימי המגורים בקרית טבעון עוד מגיל 20. היא פנתה אלי בבקשה שאסכים שביתה תעשה את עבודת הגמר שלה במגמת קולנוע ותקשורת על השמיעה, על הקשר עם אמא שלי וכו׳.

לפתע, התסריט קיבל אופן שונה – "גמאני רצה" נכנסה לתמונה, בנות הקבוצה קיבלו ועטפו באהבה את הנערות שהגיעו לאירועים, לאימונים ותיעדו. הבנות הללו היו שותפות למסע שלנו במשך שנה, הן חוו את ההתמודדות עם שלבי המחלה של אחת הבנות, הן צעירות אשר נגעו במעגל מוות-חיים-תקווה-צרכים מיוחדים. עולם שלם. בהתהוות הסרט איבדנו את חברתנו היקרה שלי סטרוזי. באחד מחומרי הגלם היא שם נוכחת וזו אחת המזכרות המרגשות המתועדות. בסרט שצילמו במשך שנה, הן איחדו רגעים שלמים של חיים, מוות, תקווה ואהבה גדולה.

אני רוצה להודות למיקי טומאש רכז מגמת קולנוע ותקשורת, אורט פרס יקנעם, ליהב סולימני שהייתה מסורה וקשובה לאורך כל הדרך והסרט, אני מוקירה ומודה לבנות שהיו שותפות למסע זה בחיי והנצחתו – יהב סולימני, שחר לוי והודיה כפיר.