הטריאתלטית ענת פרטוש היא אם חד הורית, שבמשך שנתיים השתתפה בתחרויות טריאתלון. הדחף הגדול להצליח הזניח עניינים חשובים בחייה, כמו גידול בנה, "הספורט המיוחד הזה הציף בי המון רגשות הוא חידד שאלות חשובות ותשובות לאמת פנימית. לא פעם שאלתי עצמי, "מה באמת הכי חשוב לי בחיים?"
מאת:ענת פרטוש
בלי יותר מידיי חיבוטים, מהרגע שהוסבה תשומת ליבי לקבוצת טריאתלון שנפתחה לפני שנתיים באזורי, הרמתי טלפון. כנראה שאותן תמונות בשחור ולבן משנות השבעים בטלוויזיה הותירו בי רושם עז. אני זוכרת שלא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך, שם הוקרן סרט דוקומנטרי על תחרות איש הברזל בהוואי. מאז, זה התיישב לי באונה השמאלית והמתין בשקט, בשקט, לרגע הלידה שלו. 25 שנים לפחות חלפו מאז, וכעת, בגיל 37, חודש לאחר פרידה מאבי האהוב, קפצתי למים.
שמי ענת ולפני כל תחרויות הטריאתלון, המרתונים והרכיבות שבעולם, אני אמא. אם חד-הורית לעומר, שכבר מלאו לו 11 שנים בקיץ האחרון. אני מספרת את זה, כי רק לפניי שנתיים העזתי לתת לעצמי או יותר נכון לקחת לעצמי אתגר חדש בחיים. זה לא סוף העולם לעשות טריאתלונים אבל זה קצת יותר מורכב כשאתה לבד מכל היבט. לאחרונה, אני מוצאת יותר ויותר נשים חד-הוריות שמצטרפות לענף הטריאתלון, ולהן אני מקדישה את הסיפור.
למזלי הגדול, עומר בני, הוא מפרגן אמיתי. ילד עם גדלות רוח של איש בן מאתיים. וכך במשך השנתיים האחרונות מצאתי את עצמי מידי יום משכימה בשעה 4:30 ממהרת להכין כריכים ולהכניסם לתיק. ערב לפני מוודאת מערכת, בגדים וכל מה שנדרש. וב- 5:30 בזמן שעומר ישן אני כבר בחוץ לאימון, עד אשר נשוב וניפגש בשעה 18:00 בערב. רגע לפני שהיום נגמר, אנו מתחבקים, משוחחים קלות, ומיד נכנסת למקלחת או לאימון שחייה. שבתות הוקדשו לרוב לרכיבות ארוכות.
אחרי חודשיים של אימונים, מגיע טריאתלון הנשים הראשון שלי. הייתי ב'היי', הרגשתי שאני כובשת את הר האוורסט. לאחר טבילת האש סיימתי את טריאתלון תל אביב, שדות ים, אילת וחוזרת בעונה הבאה. חיי השתנו לטוב, אבל גם לרע. הרגשתי איך לאט לאט, אני פחות ערה, קשובה ונוכחת בחייו של בני. הירידה בלימודים לא אחרה לבוא, ואני התעקשתי בשלי, מאבדת את הפניות כלפי עצמי. חברים, בילויים, ספרים, טיולים ושבתות במחיצת בני, הכול נדחק לשוליים.
בתור אם חד-הורית אין מי שיחליף אותי, ידחוף וייתן רוח גבית כשנדרש, ואין מי שיפצה על השעות החסרות בבית. הכול ביני לבין עצמי. העומס המנטאלי לא אחר לבוא. יסורי המצפון העיבו על נפשי ושאלות קשות עמדו בפניי, "איך אני מעיזה להקדיש יותר זמן לקבוצה מאשר לבני, איזה מן אמא אני, על מה אני מוציאה כסף, ומה עם זוגיות חדשה?" העיסוק בענף הטריאתלון הוא יקר, ולא פעם זה יצר לחץ כלכלי, ונדרשה אריזת חמצן נוספת. הספורט המיוחד הזה הציף בי המון רגשות, כאבתי, בכיתי, צעקתי, צחקתי ושמחתי, הכול בעוצמות גבוהות, ובאותן עוצמות הוא חידד שאלות חשובות, וחידד את התשובות לאמת פנימית. לא פעם שאלתי עצמי, "מה באמת הכי חשוב לי בחיים?"
טריאתלון מאתגר לי את הראש. אני פוגשת אנשים נפלאים שעוזרים לי לאורך כל הדרך וממשיכה לפגוש עוד ועוד. להיות אחרונה מחוץ לפלוטון לאורך זמן זה מתסכל אבל אני יודעת שזה זמני. כל מה שצריך זה לרכוב יותר מפעם בשבוע. הייתי רוצה לכבוש בעיקר את האגו והפחדים הנלווים. חשוב לי להיות שמחה מבפנים, אך לא אוכל להיות כזו כשבני דועך מול עיניי. לא אוכל להיות כזו כשאני מאבדת עניין בכל אותם דברים שהם חלק מהוויתי.
טריאתלון הנשים (למצולמות אין קשר לכתבה)
היום שיניתי דרכי בענף, אני מתאמנת לבד, מתוך בחירה ובעזרת מאמן ריצה אישי. אני שוחה בשעות נוחות עם קבוצת שחייה ורוכבת עם רבים. שקט חדש נכנס לחיי, אני יותר עם עומר, מטיילת, רואה סרטים איתו בסלון, אוכלת איתו בנחת, ומקיימת שיחות ארוכות יותר. יש לי גם זמן עכשיו לעצמי, זמן ליוגה, לפגישות חברים, קריאת ספרים ועוד עיסוקים שהיו מנת חלקי לפני. וכך הסתבר לי – להכול יש מקום!
אין לי ספק שהעיסוק בטריאתלון העצים אותי מבפנים. אני שומעת סביבי על אותן תחושות חוזק מנשים רבות. למדתי כמה חשוב לשמור על ערנות, ביקורת עצמית לפגוש את עצמך מחדש בכל רגע ולזכור את נקודת ההתחלה, הרי לבסוף באתי ליהנות.
