בגרמניה מאוד אוהבים טריאתלון ובעיקר טריאתלונים למרחקים ארוכים. יש להם סיבה טובה כי איש הברזל הטוב בעולם כיום הוא הגרמני יאן פרודנו ממשיך מסורת של טריאתלטים גרמנים מצוינים. אבל חוץ מפרודנו, אחת הכוכבות הגרמניות בטריאתלונים ארוכים היא אסטריד בנור. אולי לא שמעתם עליה כי המומחיות שלה, בעיקר בשנות התשעים, היתה לא בטריאתלון למרחק איש ברזל (3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים ו-42.2 ק"מ רכיבה), אלא באתגרים הרבה יותר ארוכים, החל מאיש ברזל כפול ועד לאיש ברזל כפול 10 ("דקה אולטרה טריאתלון" – וכן, זו לא טעות).
מה בכלל נחשב למוגזם? אולטרה צ'לנג' שנערך בישראל | צילום: ניר עמוס
עוד כתבות בנושא
לאחר 514.5 ק"מ הסתיימה תחרות האולטרה צ'לנג'
איך אשה בת 82 סיימה אולטרה מרתון של 160 ק"מ בארצות הברית?
מהי בכלל ריצת אולטרה מרתון?
האם זה עלול להזיק ללב?
היא התחילה להתאמן בגיל 20 כי חיפשה משהו שיעזור לה להפסיק לעשן, כך שהסיפור שלה די דומה לזה של גרמני אחר בשם מרסל הייניג שהוא שיאן העולם באתגר בשם 10 תחרויות איש ברזל ב-10 ימים, וגם הוא התחיל להתאמן רק בשנות העשרים לחייו, אחרי שהבין שהוא הזניח את גופו וגם סבל מעודף משקל של 40 ק"ג. שני הגרמנים האלה, ועוד כמה "משוגעים" הם האחראים להתפתחות הטרנד של הטריאתלונים שהם אקסטרימיים אפילו ביחס לתחרויות איש ברזל. הטרנד הזה הגיע לאחרונה גם לארץ ובחודשים האחרונים ראינו כאן שני אירועים בשם "אולטרה מן" ו"אולטרה צ'לנג'" שבהם המשתתפים צלחו מרחק של איש ברזל כפול בשלושה ימים – 10 ק"מ שחייה ו-140 ק"מ רכיבה ביום הראשון, 280 ק"מ רכיבה ביום השני וריצה של 84.4 ק"מ ביום השלישי והאחרון.
וזו רק ההתחלה, כי יש כבר התארגנות לאתגר של 5 מרחקי איש ברזל ב-5 ימים וכפי שאפשר ללמוד ממה שקורה בעולם, יש מספיק אנשים שרוצים להוכיח לעצמם וגם לאחרים שהם יכולים לעשות דברים מטורפים, דברים שהם כבר הרבה מעבר לפעילות גופנית בריאה שהרופאים ממליצים לכולנו לעשות, דברים שלמעשה עלולים לגרום ליותר נזקים לגוף מאשר תועלת.
קשה להגדיר בדיוק מהי פעילות אירובית מאומצת וממושכת, אבל אם נראים כך בסיום אין בכלל ספק | צילום: pixabay
אז יש כאלה שיכולים לפנטז על דברים מהסוג הזה, אבל יש גם אנשים שבאמת עושים את זה. בדרך כלל מדובר על ספורטאים חובבנים שגם עובדים במקביל, אבל האנשים האלה בדרך כלל יודעים שהם חזקים על סמך ניסיון עבר בתחרויות כמו איש ברזל, אולטרה מרתון, מרתון שחייה במים פתוחים וכו'. מי שצולח אתגרים מהסוג הזה מרגיש שיש לו לב חזק, השאלה היא מה זה אומר והאם לב חזק לא יכול להינזק? באינטרנט אפשר למצוא מאמרים ומחקרים שאומרים שהתשובה היא כן, ושפעילויות אירוביות ממושכות ועוד בצורה מוגזמת ביחס למה שאנחנו מכירים – בהחלט עלולות להזיק יותר לבריאות מאשר להועיל. כדי להבין את המחקרים פנינו אל פרופסור נעמה קונסטנטיני, מנהלת המרכז לרפואת ספורט בבית החולים שערי צדק בירושלים.
לכל מותגי משקפי השמש לחצו כאן
"במהלך פעילות מאומצת וממושכת, הלב עובר הסתגלות (אדפטציה, ד.ב) לעומסים. כמו שהשריר או העצם עוברים הסתגלות, כך גם הלב, תופעה הנקראת לעתים 'לב ספורטאי'", אומרת פרופ' קונסטנטיני, "בעבר חשבו שזה דבר בריא, אבל היום טוענים שבמקרים של 'לב ספורטאי' העומס הגדול עלול לגרום לנזק מבני ולנזק תפקודי ללב ובעיקר לצד הימני שלו בשל העומס הגדול. כמו כן נמצא שמי שעוסק בפעילות אירובית גבוהה נמצא בסיכון גבוה יותר להפרעות קצב בעיקר מסוג של פרפור עליות. במחקר שבו בדקו 52 אלף גולשי סקי קרוס קאנטרי נמצא שהיה להם סיכוי גבוה פי חמש לפרפורי עליות. יש גם כאלה שטוענים שזה יכול לגרום לנזק בכלי הדם וליצירת טרשת עורקים, אותה בעיה שאנחנו ממליצים לעשות פעילות גופנית כדי להימנע ממנה".
עלול להזיק לבריאות יותר מאשר להועיל | צילום: ניר עמוס
מי קובע מה קיצוני ומה לא?
אז זו בדיוק הדוגמה למהפך הזה, שנגרם כתוצאה מפעולה קיצונית וזה לא מפתיע ומתאים לכל תחום בחיים. מצד שני, יש כאלה ששואלים מי קבע מה קיצוני ומה לא? מצד אחד, רופאים אמריקאים שאחראים על חלק מהמחקרים שהוזכרו כאן אומרים שמשך הזמן המיטבי בריאותית לפעילות אירובית הוא 4 שעות בשבוע ולא יותר משעה בכל פעם. מצד שני, אי אפשר להסתמך רק על זמן הפעילות ויש חשיבות גדולה גם לעצימות שלה. לדוגמה: אם טריאתלט השתתף באתגר כמו אולטרה צ'לנג' שזה אומר 11-12 שעות של פעילות אירובית ביממה במשך שלושה ימים, אבל הוא עשה את זה בדופק שהוא 60 אחוז מהדופק המרבי שלו, יתכן שזה עדיף על מקרה של איש ברזל שמתחרה במשך 8-9 שעות בטווחי דופק הרבה יותר גבוהים.
"זה קשה להעריך מה יכול להזיק יותר, אבל בכל המקרים עושים משוואות של נפח כפול עצימות (ותדירות שבועית) ויש גבול מסוים שמעליו יש כנראה יותר סיכוי לנזקים", אומרת פרופסור קונסטנטיני ומוסיפה: "לא מדובר רק בנזקים ללב אלא בדלקות בגידים, תופעות של אימון יתר, קרעים בשרירים, בעיות אחרות במערכת השלד ופגיעה במערכת החיסון והמערכת ההורמונלית – כל זה יכול לקרות כתוצאה מאימונים בעומס גבוה מדי. אנשים שמתאמנים בצורה הזאת צריכים מעקב רפואי יותר צמוד בניגוד לאנשים שמבצעים פעילות גופנית רגילה, שלרוב אינם זקוקים להערכה טרום פעילות או למעקב רפואי. כאן מדובר באימונים ברמה של מקצוענים, הרי מי שעושה איירונמן או ישראמן 5 פעמים עובד הרבה יותר קשה משחקן כדורגל. אז במקרים האלה צריך להקפיד על גורמי הסיכון, לעבוד על תזונה ולבדוק שהכמות וההרכב שלה נכונים, להקפיד על שעות מנוחה/שינה, לבצע בדיקות דם ובדיקות קרדיולוגיות כאלה ואחרות בהתאם לגיל לגורמי סיכון ולעומסים כגון אקו לב, בדיקת צריכת חמצן מרבית ובדיקות מאמץ. מה שחשוב זה שאם מרגישים אי נוחות, ירידה ביכולת לעומת אימונים קודמים, מיחושים או כאבים חריגים בזמן אימון או תחרות, צריך לפנות מיד לרופא. לא מעט ספורטאים מסוג זה מאוד נלהבים וממוקדי מטרה, ונוטים להתעלם ולהזניח תחושות חריגות ולהמשיך בפעילות במקום לעצור ולברר מה קורה".
מעקב רפואי צמוד הוא הכרחי עבור מי שמחליט להתאמן בנפחים של מקצוענים | צילום: pixabay
10 פעמים איש ברזל
את הדברים האלה מגבה גם אריק סידהאוס האמריקאי שהיה אלוף עולם באיירונמן כפול, התחרה בתחרויות המטורפות ביותר כולל "דקה אולטרה טריאתלון" (10 פעמים איש ברזל) ומרוצי אולטרה מרתון למיניהם, ובסופו של דבר סיים את הקריירה אחרי שהתמוטט במהלך אליפות העולם בחצי איש ברזל כתוצאה מטכיקרדיה חדרית שהיא הפרעת קצב. במאמר שכתב לאתר "טריאתלט" (Triathlete), הוא לא פסל את האפשרות שתכניות האימון האינטנסיביות לאתגרים הארוכים האלה, פעם אחר פעם, גרמו להיווצרות הנזק בלב שלו, אבל היה לו חשוב להדגיש את האחריות שיש לכל מתאמן באתגרים מהסוג הזה כלפי עצמו. "האמת היא ששחייה, רכיבה וריצה לא הורגים ספורטאים. מה שיכול להרוג ספורטאים זה התעלמות מהגוף, אימונים בזמן מחלה, וחוסר תשומת לב לסימנים שיכולים להעיד על הפרעות קצב כמו שלי", כתב סידהאוס. אגב, מהבעיה שלו סובל גם גרג וולש האוסטרלי שהיה אלוף עולם באיש ברזל ב-1994. אם זה לא מספיק, טיורביורן סינדבאל הדני שהיה שלישי באליפות העולם באיש ברזל ב-2007 פרש בגלל בעיות לב ונורמן סטדלר הגרמני שהיה אלוף עולם באיש ברזל ב-2004 ו-2006 סיים את הקריירה בניתוח לב שהציל את חייו.
אז אולי הנתונים האלו מראים שפעילות אינטנסיבית ברמה מקצוענית ברמת איש ברזל עלולה להביא לתוצאות לא טובות, ובטוח שיש ספורטאי סבולת חובבנים אך מנוסים שמאמינים שעצימות נמוכה יותר שומרת עליהם מפני נזקים מהסוג הזה, אבל מה שבטוח זה שמי שבוחר להתאמן כמו מקצוען חייב לתחזק את הגוף כמו מקצוען אם הוא רוצה להישאר בריא. זה אולי הדבר החשוב ביותר שספורטאי הסבולת ההרפתקנים במיוחד צריכים להבין והדבר השני קשור יותר לפסיכולוגיה של הספורט. פסיכולוג ספורט אמריקאי בשם ד"ר מתיו טאטום כתב אותו במאמר שזה אולי המסר המרכזי שלו: "צריך לדעת להבדיל בין תשוקה לספורט לבין אובססיה. מי שיש לו תשוקה מחפש איך להתחזק כתוצאה מכל התהליך הזה ונוטה להיות יצירתי יותר בהתמודדות מול הקשיים ומוצא פתרונות חדשים. מי שאובססיבי מחפש איך לנצח את מי שלידו, המוטיבציה שלו מגיעה ממקום אחר לגמרי והוא יחווה פחות את השמחה והכיף שבאימונים. עבור האובססיביים כל אתגר כזה עלול להיות מאוד לא בריא, והם גם עלולים לאבד את עצמם בתוך התהליך".
