לכתבה הראשונה בסדרה | כתבה 02 |

בנינו, אין רץ שלא יצליח להתחבר או לדמיין את עצמו בסיטואציה היומיומית הבאה: אתה קובע בבוקר עם כמה חבר'ה לריצת בוקר בפארק, מתכנסים להכנות הבסיסיות לריצה ומוכנים לדרך. "רגע!" יאמר אחד החברים, "השעון שלי עדיין לא מצא את הלווין". ממתינים דקה-שתיים ויוצאים. הריצה שתוכננה לריצה קלה וחופשית הופכת ברגע אחד למאבק מנטלי עיקש של שמירת קצב. רובנו יסתכלו בשעון בממוצע כל 200 מטרים, חלקנו יעשו זאת בכל קילומטר לאחר צליל ההתראה הקבוע. יש לנו קצב כלשהו בראש שבו אנחנו רוצים לרוץ ואנחנו עסוקים כל 2-3 דקות בתיקונים בסגנון הלוואה וחיסכון רק בכדי לראות בצג השעון את מה שאנחנו רוצים לראות. נגיע לברזיה הראשונה להפסקת שתייה קצרה וכמובן שבתנועה אוטומטית מותנית נעצור את השעון ונפעיל אותו שוב לאחר 30 שניות ארוכות של שתייה. ואם חלילה שכחנו לעצור אותו? אנחנו נתעסק בכל שארית הריצה בחישובי קצב ומרחק כדי לכסות על הפשע.

ניתקנו מעצמנו את היכולת להרגיש את הגוף והפקדנו אותה אצל אדון שעון | צילום: Danny Heinrich

בסיום האימון נעלעל בקצב הממוצע לאורך הריצה ונרד לפרטי כל מקטע ומקטע וננסה באלגנטיות להתעלם מהקצב המביש שרצנו בקילומטר הראשון בכדי להתחמם, או מאותם מספר מטרים שנעלמו כשעברנו מתחת לגשר שברוב חוצפתו לקח לנו את הלווין. אנחנו מבלי לשים לב הופכים כפיפים של השעון, תלויים בו באופן מלא ולא מסוגלים בלעדיו. ההרגשה האישית שלנו, כל משתני הכושר הנוכחי ומזג האוויר לא יהוו פונקציה לשום דבר. השעון הוא אדונינו, ואנחנו עבדיו.

אימון בשלושה קצבים: "קל, בינוני, חזק"

לפני כמה שנים יצא לי ללון באחד היישובים בנגב בערב שלפני מרוץ באזור. פגשתי במקרה את הרץ הוותיק ציון נגר. בכמה מלים על האיש: אגדת ריצה ישראלית ומראשוני הענף בארץ. פנומן בכל קנה מידה ביחס לגילו ובכלל (יליד 1950), שעד לפני 5 שנים היה מעמיד באופן יציב תוצאות מרתון של מתחת ל-3 שעות, חצאי מרתון באזורי 1:20 שעות ומרוצי 10 ק"מ ב-37 דקות, בעוד שכשהיה בשיא כוחו שיאיו האישיים היו כמובן מהירים הרבה יותר. תופעה שסקרנה אותי מאוד בהיבט המקצועי. שאלתי אותו שאלה אחת עניינית: "תגיד, ככה אתה מתאמן ומגיע לתוצאות שלך? עם השעון הזה?" והצבעתי על השעון שלו, שעון סטופר פשוט ללא פונקציות נוספות. "אני מתאמן בשלושה קצבים", ענה לי, "קל, בינוני, חזק". הוא אף הוסיף וציין שבעבר הצטרף למשך שנה שלמה לקבוצת אתלטים מקצועית בהובלת אחד ממאמני האתלטיקה הגדולים שהיו לנו. שנה שלמה של אימוני אצטדיון מדודים לפי זמנים ומהירויות, אינטרוולים ומשחקי קצב למכביר כמו שאנחנו מכירים היום. נתן צ'אנס. לדבריו במהלך השנה הזו הוא לא הצליח לשפר את התוצאות ואף "הלך אחורה" לטענתו ומיהר לחזור לשיטה הישנה שלו. קל, בינוני, חזק. גם אם נביט לאחור אל הרצים הגדולים בעולם לאורך השנים נמצא שלפני עידן הג'י.פי.אס וגם בימים אלו, רובם המוחלט מתאמן ומתחרה מבלי להתייחס באופן ממשי לנתוני האון-ליין המתקדמים (דקות לקילומטר, קמ"ש וכו').

יש לנו קצב כלשהו בראש שבו אנחנו רוצים לרוץ | צילום: פלאש 90

ריצה ללא שעון בהסתכלות מקצועית

בכל סוג אימון שנבחר לעשות בריצה, בין אם זו ריצת רצף קלה או מתגברת, ריצת קצב משתנה או אימון אינטרוולים וגם במרוץ אליו התאמנו תקופה ארוכה רמת המאמץ והדופק שלנו יהיו מושפעים באופן ישיר ממספר רב של גורמים: איכות השינה בימים שלפני, התזונה שלנו מאמש, משק הנוזלים בגוף, הטמפרטורה והלחות ברגע נתון, פציעה טורדנית שאנחנו סוחבים ואפילו מצב הרוח בו אנו נמצאים. מבחינה מקצועית לא יהיה נכון לתת לשעון להכתיב לנו את האימון, לטוב ולרע. כאשר אנחנו נתונים לסיטואציה של "גורמים משתנים משפיעים" ומנסים בכוח להחזיק את הקצב שאותו תכננו לרוץ, בסבירות גבוהה גם נצליח, אך קרוב לוודאי שנתקשה מאוד ואולי אף נכשל במשימה, נסיים את האימון בתסכול ובתחושת חוסר מסוגלות שכמובן ישפיעו על אימוני ההמשך והמטרות. מן הצד השני, יכול מאוד להיות שאנחנו ב"יום טוב" והכל מתחבר, אבל כופים את עצמנו לקצב הריצה המתוכנן ומסרבים לצאת מהאזור המוכר והרצוי ולא מביאים את היכולת הפוטנציאלית שלנו לידי מיצוי.

גוף זר

האם קל לנו? האם קשה לנו? האם אני יכול להתמיד בקצב הזה למשך 10 ק"מ? מרתון? האם התחלתי מהר מדי? האם זה באמת הקצב שאני צריך לרוץ עליו באינטרוול? סביר להניח שכשתשאלו את עצמכם שאלות אלו במהלך אימון או תחרות, אתם מיד תסתכלו בשעון. אז מה קרה לנו? תנועה אוטומטית שהשתרשה במוחנו כהתניה לתחושות הגוף כשהוא רוצה לדעת מה מצבו. אנחנו ממשיכים לרוץ באופן הזה לאורך שנים ורק מקבעים את התופעה מאימון לאימון ככל שעובר הזמן. אין לנו חצי מושג מה נכון או לא נכון ברגע זה באימון. איבדנו את זה, ניתקנו מעצמנו את היכולת להרגיש את הגוף והפקדנו אותה אצל אדון שעון.

אנחנו ממשיכים לרוץ באופן הזה לאורך שנים ורק מקבעים את התופעה | צילום: רונן טופלברג

בסדרת הכתבות הבאה אחשוף דרכים שונות לאימון ולמיקסום ביצועים ללא שעון באימונים ובתחרויות ואנסה להתמקד בהחזרת היכולת של הגוף להעריך בכוחות עצמו את תחושת המאמץ, בשילוב טכניקות למידה ומדידה אותם אימצתי לעצמי עם השנים ובהן אני משתמש להטמעת השיטה בקרב הרצים אותם אני מאמן.

מישאל דגן | מנהל מקצועי מועדון תל אביב 100